אז קטע כזה שאני יושבת על המיטה ומחכה שמשהו יקרה. אין קירות רק וילון, ואניי שומעת אנשים מסביב, והם מדברים בשפה אחרת אבל גם אותה אני מבינה. וקר לי בגב אבל זה העיצוב הזה של החלוק, מדי פעם מישהו עובר, אנחנו מדברים, אני חותמת על דברים. אבל בעיקר מחכהושנכנסים לחדר ניתוח,
פתאום ארבע אנשים, אולי אפילו יותר, מחברים אלייך כלמניי דברים, ידיים רגליים, מסיכה מעל האף והפה שלי והמרדים אומר לי שלא משנה מה שאני לא אצחק, שאני אשאר רצינית. וכל מה שאני רוצה לומר לו זה שאני לא יודעת אם הוא רציני או מנסה להצחיק. אבל לא הצלחתי לסיים את המשפט הזה, או לפחות לא הייתי בהכרה כשסיימתי אותו, הבנתי שיש זמן שאתה עדיין ער אבל כבר לא זוכר...
כשהתעוררתי מסיכת החמצן ממש הפריעה לי, לקח לי כמה ניסיונות להוריד אותה מעל הפנים שלי.
גם לא הצלחתי למצוא תנוחה נוחה. הרגשתי שאני נוזלת למטה ולמטה.. באיזשהו שלב אח אמר לאח אחר "תראה אותה היא לגמריי החליקה" והם באו, תפסו אותי מהכתפיים ומשכו אותי למעלה.
אני לא יודעת כמה זמן הייתי שם וניסיתי להתעורר, לזכור בצורה רציפה את מה שקורה. מתישהו התחלנו לזוז. לקחו אותי במיטה ועברנו במסדרונות ובדלתות. ופתאום מעבר לאחת הדלתות אני רואה את אמא ואחותי. זה הפתיע אותי ונופפתי להן לשלום.
בחדר מתישהו הן כבר היו הרבה יותר קרובות. דיברנו, צחקנו, וכל הרעידות האלו הן לא מה שאתה רוצה אחרי ניתוח בטן. זה לא כאב אבל.. זה הורגש.. זה לא היה נעים.
ביום למחרת כבר קמתי והסתובבתי. יומיים אחר כך כבר לא הייתי צריכה משככי כאבים. צעירים מחלימים מהר-אמא שלי אומרת.
היום שלושה שבועות אחריי. לא ממש מרגישה אחרת. ההרגשה הפיזית היא אותה הרגשה. אבל משהו הוא כן אחר. ושונה.
חיי התחלקו ללפני ואחרי. והחלק של האחרי רק התחיל..
- - - - - - - - -
עם ובלי קשר..
יש בחור חדש בסביבה. הוא נורא נלהב ממני. ברמות שקצת גורמות לי דחייה.
ואני חושבת שהוא קצת גורם לי להבין שאני לא רוצה קשר עכשיו.
למרות שחשבתי שכן. ושזה המשהו שחסר לי עכשיו.
אבל כל דבר מרגיש לי כמו כל כך הרבה טרחה. ומוציא לי את החשק
מחר אנסה לבשר לו את זה בעדינות..
קטעים, תגובות
הוסף לקבועים
ישראבלוג
לבלוג המלא
לצפייה מיטבית