למי שבסביבה....

לפנות בוקר נחת המטוס על אדמת ניו יורק. טיפטוף מעצבן קידם את פנינו, שינוי לא מבורך מהשמש היוקדת של ישראל. לפחות היה לי נוח בטיסה הזאת והצלחתי לישון (ככה זה כשטסים הרבה ואפשר לשדרג כרטיס). הלומת שינה פילסתי את דרכי בין הנוסעים במטרה לפגוש כמה שיותר מהר את אהוביי. באולם הנוסעים קפצו עלי ע' וקוריצה בהתרגשות ואני התחלתי לבכות. החודש הקשה שעברתי, המעברים המטלטלים בין משפחה לזוגיות, בין היותי מוקפת כל הזמן לשקט והבדידות, בין ישראל לניו יורק הכל התערבב שם בבטן ופרץ החוצה. "אתה זוכר מה אמרתי לך לפני שעליתי למטוס? " שאלתי את ע' "מה?" הוא ענה " שאני מקווה שאני לא נוסעת להפרד" אמרתי בתוך הדמעות "גם אני לא האמנתי שזה יגמר כל כך מהר" אמר וחיבק אותי. הרגשתי מוגנת, הרגשתי שאני יכולה לנוח מהטיפול המפרך בכולם, להרגע.

קוריצה עשה קצת פדיחות בזמן שהם ישבו לחכות לי, הוא חירבן על הכסא בשדה התעופה. לא משעמם איתו. הוא גדל כל כך ונראה כמו אריה קטן.

באתי בידיים מלאות, בימים האחרונים לשהותי הספקתי לקנות ציור מקסים שיעשה לי שמח על הלב, מיד אחרי שאני אמסגר אותו, של קדישמן. אני כל כך אוהבת את ציורי הראשים שלו. קניתי שתי שרשראות פנינים אחת ארוכה שאפשר לשחק איתה ואחת קצרה ועוד כל מיני בגדים ממעצבים שאני אוהבת בארץ. ע' שמח על הקניות שעשיתי בשוק לוינסקי שכללו פיצוחים מעולים, תה שושנים ועלים של מרווה שהריח שלהם תמיד עושה לי להזכר בטיולים של הצופים. לע' הבאתי חולצות של ספיידרמן וסופרמן מזארה ושתי חולצות מחוייטות מסליו ועוד כמה שטויות.

עכשיו אני מתרגלת שוב לשקט המבודד שמחבק אותי בניו יורק. לקפה של סטארבקס, לקניות בברניס ובסאקס, לסוכנת הניו יורקרית המטורפת שלי. אני עוברת על ההזמנות שקבלתי בדאר, הקרנת הבכורה של השטן לובש פראדה - אני מחכה בכליון עיניים, מפגש עם מאפרת מעולה. בחזרה לבלט, ליוגה ולפילאטיס, אודישנים, שיעורי משחק. האודישן באל איי נדחה לסוף החודש, ארוחה בפאסטיס עם חברים ואחת רומנטית בדה סילבניו עם ע'. הקלות הבלתי נסבלת של החיים כאן ההרגשה שאין לי אף אחד לדאוג לו חוץ מלעצמי. היופי של הרחובות הנקיים הרטובים, מבני האבן, מבני הזכוכית, האנשים בחליפות שרצים ממקום למקום, כל זה הוא לא הבית אבל זה מקום שקל יותר להעלם בו ולהבנות מחדש.

אתמול התקיים טקס חלוקת פרסי sag שזה אירגון השחקנים בארה"ב (משהו כמו אמ"י). בכדי להיות חבר ב sag יש שתי אפשרויות: לקבל תפקיד בסרט הוליוודי או לקבל וויבר בשלושה אודישנים של סרטים. יש שני סוגים של אודישנים: אודישנים שפתוחים רק לחברי sag ואודישנים שהם open call כלומר שכל שחקן יכול לגשת אליהם. באודישנים הפתוחים יש אפשרות לשלושה ניגשים לקבל וויבר, שזה כמו כרטיס עובר בהיצטיינות של המועמדים.

סתם אינפורמציה שחשבתי שתרצו לדעת.

נעלי עקב שחורות, גרביונים בצבע הגוף שמוסיפים גוון שזוף לרגל הארוכה, חצאית מיני באורך הנכון שעוטפת את האגן עד למקטורן השחור. המקטורן סגור ובמקום בו נסגר הכפתור האחרון שלפני המחשוף מבצבצת חולצה לבנה, חושפת אך מעט מעור בית החזה הלבן הנקי. שרשרת פנינה חובקת את הצוואר הארוך נבלעת מאחור בשיער הבהיר  הנופל בשובבות על הכתפיים המתוחות לאחור. השפתיים מחייכות צבועות בגוון אפרסק בהיר, הלחיים סמוקות בגוון ברונזר ספק שזוף ספק סמוק, העיניים נוצצות מביטות בסובבים לשולחן, עיניים גדולות, בהירות, הריסים המודגשות מעמיקות את גוונם ואת המבט. ישיבת עסקים. הלקוח צורח ומשתולל הוא לא מוכן שהילדה היפה הזו תגיד לו מה נכון ומה לא. הבוס שותק, מקשיב, הלקוח צועק. משחק מינים מסביב לשולחן עגול. הבוס הוא גבר, הלקוח הוא גבר אני אשה והלקוח משחק על הנקודה הזו בדיוק, גם אשה גם צעירה. הבוס שואל שאלה, אני קמה ומגישה לו מסמך "אבא שלך חלבן שואל הלקוח?" לא אני עונה ופני סמוקות. זו זירה שונה, אם היינו בפאב יכולתי לענות אחרת, הייתי משחיזה בו את לשוני, אם הייתי על המסלול יכולתי אחרי התצוגה לעשות משהו, כאן הקרב אחר, כאן הבוס מסתכל לראות תגובה ואף שריר משרירי פני לא זז. הבוס אומר שאני צודקת ושככה ימשיכו הדברים להתנהל לפי הדרך שלי.

גבר אחר, תלבושת שונה, אני נלחמת בו לצד אשה שהיתה שלו פעם. אני יודעת עליו הכל, הוא חרא. אני מדברת עליו והוא לא מפסיק להפשיט אותי במבטיו. אני לא יודעת אם זה בגלל שהוא כזה או שזו טכניקה לבלבל אותי ולהסיח את דעתי, או אולי הוא רוצה קרבה, סימפטיה. אחרי שהכל נגמר הוא מציע להראות לי שכולם טועים לגביו. גם כאן אני לא יכולה להגיד את מה שאני רוצה באמת להגיד, גם כאן הוא מרשה לעצמו את כל מה שאני לא.

אני שואלת את עצמי למה אתם מרשים לעצמכם לראות אותנו כבובות מתנפחות גם בעולם העיסקי. כשאני בפאב או כשאני על המסלול, כשאתה מזהה אותי ברחוב אתה משייך אותי לקטגוריה של ה"כוסיות" בראש וזה בסדר, זה מה שאני מקרינה. אף אחד לא מצפה ממני להיות חכמה בקטגוריה הזו, אבל אז יש לי את הכלים לענות לך, להלחם חזרה.  כשאני בלבוש מלא, נגיד בחליפה, חליפת מכנסיים, למה גם אז אני מרגישה ערומה. למה גם אז אני צריכה להלחם על המילים שיוצאות לי מהפה, למה גם אז אתה מרים גבה כשאני מצליחה.

אל תחשבו שאני נשארת חייבת, יש דרכים אלגנטיות להחזיר את המבט מהרגליים לפנים שלי, יש דרכים מעניינות להחזיר למקום אגו שהתנפח יותר מידי מכוון שהוא חשב שאם הוא שייך לגבר אז מותר לו. אני זוכרת איך קמתי בסוף פגישה בה העיר לי אחר שהרגליים שלי מאוד יפות ובלי שהוא שם לב כיוונתי את הקפה שלו ליד הקלסר שהיה על השולחן. זה היה משעשע כשהוא הסתובב יום שלם עם כתם קפה מסביב למפשעה. והיו עוד מקרים משעשעים, אבל מלחמת המינים לא נחה והאמת, אני עייפה ממנה.

אסתי גינסבורג