האמת...קצת ירד לי החשק לכתוב, בעצם ירד לי הרבה. כשהתחלתי לכתוב כאן רציתי לתת, הצצה, לפתוח צהר לעולם שאני חיה בו והוא מהווה בועת  אשליה לאנשים שלא חיים בתוכו. רציתי שתראו שדוגמנים / שחקנים / מגישים וסתם סלב שעשו דרכם לעיתונים דרך שערוריה או עולם הפשע, עובדים מאוד קשה מאחורי החיוך הנוצץ והשיניים המולבנות.

חשבתי שאני קשוחה, חשבתי שראיתי כבר הכל ואני עז זקנה ששום דבר לא יפתיע אותי. חשבתי שדרך בלוג אנונימי בקהילה סגורה יחסית אני אצליח להיות מוגנת.

ובכן לא כך הדבר.

לפני כמה חודשים פנה אלי אחד העורכים הבכירים והמוערכים בשוק, שהיום עובד באתר אינטרנט ידוע, בפניה מרגשת - בואי לגדול איתנו. דרך אי מיילים מרגשים בהם הוא דואג לשלומי ומשתתף בצערי ושולח לי תה וירטואלי חם כשאני חולה, התפתחה מערכת יחסים חברית ונעימה. אתם אולי לא יודעים, אבל אני לא זזה צעד בלי עורכי הדין שלי שהם גם חברים מאוד טובים שלי. העורך החביב שלח לי חוזה, עורכי הדין שלי כתבו הערות וביקשו הסכם סודיות, העורך החביב חתם על הסכם הסודיות ובמזל טוב נחתם הסכם התקשרות ביני לבין המערכת, ההסכם אמר שאני אכתוב עבורם תמורת סכום מסויים והוא ישמור על זהותי בסודי סודות. כל פעם שהייתי בארץ הציע לי העורך החביב לקפוץ למערכת או לקפה ואני שהייתי כל כך עסוקה לא הספקתי.

 יום אחד, לפני החתימה, ישבתי עם עורכת הדין שלי שהיא חברה מאוד מאוד טובה שלי. אני מאוד אוהבת אותה כי היא חכמה מאוד והיא עבדה כדוגמנית בישראל בשנות התשעים  ובמקביל למדה משפטים לכן היא מכירה את השוק בארץ לאורכו לרוחבו. לפני כמה שנים היא התחתנה ועברה לגור במנהטן עם בעלה וכשעברתי לגור בניו יורק היא מאוד עזרה לי והיום היא מטפלת לי בחוזים שלי בארה"ב.

בקיצור, ישבנו שתינו בברסרי בשעת לילה מאוחרת וניצלנו את העובדה ששתינו בארץ באותה הזדמנות. אמרתי לה שאני לא שלמה עם ההתקשרות עם העורך החביב, שיש משהו שמפריע לי, לא ידעתי לשים את האצבע על מה בדיוק מפריע לי. אחרי האכזבה שהיתה לי כששלחתי את העורך דין  הישראלי שלי  לפגישה באחד המשרדים הגדולים בת"א משרד שמייצג עיתון ידוע וכל השיחה נסובה סביב זהותי ולא סביב החוזה, אחרי המפיקה שהיתה חייבת קליפ שלי בשביל אודישן נחשב ואחר כך טענה שהסדרה לא עולה לשידור ומתחקיר שערכתי עלה שהיא כן תעלה, היו לי פרפרים בבטן.

את יודעת מה, קפצה חברתי פתאום, אני אחתום על החוזה, ההההה ? שאלתי ממרום הבלונד שלי, אבל את לא כותבת את הבלוג. נכון, היא ענתה והסבירה בטון שמסבירים לילדה מפגרת,  אבל לי אין בעיה להחשף ואם הם עושים לך תרגיל לפחות לא תיפגעי מזה, אותי כבר אי אפשר לשרוף בתעשיה אני מזמן כבר לא שם.  נכון הודתי, היא תמיד היתה יותר תחמנית ממני. החלטנו שאני אאמץ את הזהות שלה  והיא תחתום בשמי ותשלח את התמונה שלה כמו שהחביב ביקש ממני ( היא הצטלמה בפוזה של סופרת עם משקפיים ושיער מבולגן, מטורפת לגמרי הבחורה הזאת) , החלטנו שאם החביב יתגלה כאמין לאורך זמן נגלה לו שעבדנו עליו, קודם שירוויח את האמון.

ומה אתם חושבים קרה?  התקשרתי לחביב ואמרתי לו ששלחתי את הטפסים שביקש  והוא, טיפוס שמח וחביב שכמותו קיפץ במקום משמחה ואמר : "נו אז עכשיו את חייבת לגלות לי את שמך, אני לא יכול להתאפק" או אז ידעתי כמה צדקתי בתחושות הבטן שלי. אמרתי לו את שמה של עורכת הדין שלי ושמעתי את הרוק נתקע בגרונו  יורד לאט לאט במורד הגרון . הוא לא הכיר אותה או לא זכר את שמה או Whatever וראיתי לנגד עיני את פרצופו המאוכזב הוא ציפה לשירלי בוגנים.

בקיצור, ההטפסים נשלחו "הזהות" נחשפה ונאדה החוזה מעולם לא יצא לפועל כל פעם היה לו תירוץ אחר.

שוב נחשפה מול עייני האמת המלוכלכת של התעשיה הזאת, זילות המילה, השימוש הלא ראוי בתפקיד על מנת לספק גחמות אישיות, הכבוד לחוזה ולמילה הכתובה, הבחישה של כל ה וונבי בחיים האישיים של הסלב והצורך שלהם לדעת הכל ולדפוק את מי שיש לו פרצוף יפה ומרוויח קצת יותר ולא הולך לפי הכללים שלהם.

החלטתי לשתף אתכם בסיפור הזה כי המערכת עוברת כאן שינויים ויריב עוד מעט לא יהיה כאן. החלום שלו להקים מערכת של יומנים אישיים ואנונימיים עומדת לדעתי בסכנה. לי יש חברים שיזהירו אותי אבל מי יזהיר אחרים שיפנו אליהם ויציעו להם הצעות מפתות ואחר כך יחשפו את זהותם?

ולך עורך חביב אני רק יכולה להגיד שצוחק מי שצוחק אחרון, אבל הצחוק שלי הוא צחוק עצוב כי באמת קיוותי שהפעם אני טועה.

יושבים על המרפסת בבית שעל הים, רוח נעימה של לפנות ערב מבדרת את השיער ומלטפת את הגוף. כוס יין לבן ביד, כולם מרוחים על הספות אחרי יום של שיזוף. אני מצטרפת לחבורה אחרי יום של ריצות מטורפות בתל אביב הדביקה. הבאתי מלא מציאות משוק לוינסקי כמו תה שושנים. השיחה מתגלגלת, שלושה זוגות של חברים טובים. אני מספרת שכשאני חוזרת לניו יורק אני טסה מיד אחרי כמה ימים ללוס אנג'לס, עברתי אודישן שני לסרט. כל הכבוד לי.

החב'רה שואלים על מה הסרט ומפה לשם אני מספרת שיש שם קטע של נשיקה. נשיקה???? שואלים הגברים בשוק, מה לע' לא איכפת? אף פעם לא שאלתי אותו, אני עונה. זה לא שאני הולכת למועדון ומתמזמזת עם גבר, זה חלק מהעבודה שלי כשחקנית. אחד מהחברים (מנכ"ל חברה גדולה, אדם לא פרימיטיבי בכלל) אומר שהוא בחיים לא היה מסכים שחברה שלו תתנשק עם גבר אפילו לא בשביל עבודה. חבר אחר (פלייבוי תל אביבי) מוסיף שכשהוא יצא עם השחקנית-דוגמנית ההיא היא ויתרה על תפקיד שכלל קטע בחדר מיטות וערום עדין במיוחד, רק מפני שהוא התנגד ואיים לעזוב אותה (מה שקרה כמה חודשים אחרי).

האמת, מאוד הופתעתי מחבריי הפרימיטיביים. זאת עבודה זה לא באמת, ניסיתי להסביר. לא היה עם מי לדבר. ומה אתם חושבים על הפרסומת הפרובוקטיבית שעשיתי לפני כמה שנים, זה היה בגידה לטעמכם? מממ....מילמלו חבריי, אני לא הייתי מסכים שחברה שלי תעשה את זה, ענה אחר. אבל את זו את ואני זה אני ואת גם קצת משוגעת אז לא מתעסקים איתך.

אני חייבת לשאול את ע' מה דעתו. חייגתי אליו ושאלתי. ע' הופתע מהשאלה, זה העבודה שלך מה הקטע? ענה לי. זה מה שאת רוצה לעשות, זה מה שעושה לך טוב, זה לא אמיתי זה עבודה. נכון, קפצתי מאושרת שמצאתי גבר שמבין את השפה בה אני מדברת.

זה מעניין, אף פעם לא חשבתי לשאול או לשתף את בני הזוג שלי בהחלטות מקצועיות שלי. האם לעשות את הקמפיין הזה או ללכת לאודישן שכולל תפקיד שבו אני אצטרך להתנשק או להכנס למיטה עם שחקן. ברגע שיש קהל או שיש צוות עם מצלמות זה כל כך מבויים שאין בכלל משמעות למגע השפתיים או למגע הגוף. גם בתצוגות מבויימות שעשיתי בחו"ל בהן נדרשתי להצמד לדוגמן או להתחרמן איתו על הבמה, זה א-סקסי לחלוטין. זה תמיד התחיל והסתיים על הבמה, זה תמיד עבודה. מעולם בן זוג שלי לא העיר שזה מפריע לו. מצד שני אף פעם גם לא שאלתי.

זה מוזר?

לפני שבוע וקצת התקיימו חגיגות החמישים למותג הישראלי הכי מצליח בכל הזמנים - גוטקס. החגיגה התקיימה באילת (חוף דקל אם זה משנה לכם) ונחגגה כמיטב מסורת החגיגות של לב לבייב בגדול ומתוקשר. דוגמניות ששימשו כפסלים, זיקוקי דינור שנורו מתוך סירה במיים, דוגמניות על אופנועי ים, שיירת גמלים עליהן דוגמניות. על החוף נערך קוקטיל וארוחת ערב משובחת למוזמנים ולאורחים מחו"ל. תמונותיה של תמי בן עמי ז"ל שהיתה מלכת הדוגמניות ודוגמנית הבית של גוטקס, הזכירו את הימים הטובים של פעם. אני הגעתי לגוטקס שנים רבות אחריה אבל תמיד ניסיתי להתחכות אחר הכניסה הדרמטית שלה ושל ספיר קופמן לבמה. עמידה בתחילת המסלול עם כובע גדול שמכסה חצי פנים, ידיים למעלה מחזיקות מאחוריי צעיף פריאו פתוח, מחכים שניה בפוזה ואז מתחילים ללכת בקצב המוסיקה ובתנועות רכות וחתוליות כשהפריאו הפתוח מתנפנף מצד לצד מאחורי. שנים נכנסתי ככה למסלול, לא רק של גוטקס. תמי ז"ל וספיר היו, לדעתי, דור של דוגמניות שלא קם להן יורש. זקני התעשיה מספרים שכשהשתיים האלה עלו למסלול הקהל השתתק ורעד, הן היו מהפנטות. תמי היתה אישיות יוצאת דופן, כך מספרים ולכן סלחו לה על פגמיה, שאין זה המקום להזכירם.

 בפסטיבל שנות החמישים הושק הספר של גוטקס שמתעד את המותג מתחילת דרכו (שנת 56). ההתחלה ששייכת כמובן למייסדת המותג לאה גוטליב. לאה מעולם לא היתה אישה קלה. לאה היא אשה שחייה אומנות, המבטא הכבד שלה והסיגנון הייחודי שלה תמיד יצרו סביבה הילה חוץ ישראלית, יש שראו בה מתנשאת, לא מציאותית, לא כלכלית, אבל הצוות של המפעל, המעצבים והדוגמניות אהבו לעבוד איתה. כיום מעצב הבית של מפעל חייה, גוטקס, הוא האוייב הכי גדול שלה והמתחרה גדעון אוברזון. אוברזון ולבייב ושאר "צוות המחליטים" החליטו שמיותר להזמין את לאה, בין השאר מכוון שהיא עובדת על קו בגדי ים מתחרה. מאחורי הקלעים הם מלכלכים על האשה בת ה 88 שנלחמת בהם בכל כוחותיה. אני לא אכנס למהות הסכסוך אני רק אגיד שגדעון אוברזון היה נשאר איש יהיר. גדעון אומנם משמש כמעצב הבית של אוברזון אבל הוא שכח את הימים שהמותג שלו עמד בפני קשיים כלכלים (ועד כמה שזכור לי בפני פשיטת רגל), שהרי הוא עבר מבעל מותג עצמאי למעצב בית שזו ירידה משמעותית. הפוזה שלו לא עובדת על אף אחד ולידיעתו גם עליו כל הסובבים אותו מרכלים ומלכלכים בעיקר על ההתנהגות השחצנית והוולגרית שלו. מי שבועט בעבר סופו שיבעטו בו בחזרה.

לדעתי, היו צריכים להזמין את לאה והיא בלטה בחסרונה. אי נוכחותה הפכה אותה לשיחת הערב. אם היו מציגים את הוורסיה החדשה של גוטקס בלבד, מאז כניסתו של לבייב התמונה היתה נראית אחרת. מכוון שהציגו את תהילת העבר של גוטקס מן הראוי היה לתת את הכבוד גם ללאה גוטליב, זה לא היה פוגם בכבוד הארוע, להפך זה היה הופך אותו לאצילי יותר ומכובד. מסתבר שכסף לא קונה הכל.