הסימפטום, חלק א': מחלה פסיכולוגית אחת אשר כמעט ונכחדה מן העולם המערבי אך עדיין פושעת בעולם הערבי, המזרחי והאפרו-אמריקאית היא זו שהובילה את יאיר לפיד לכתוב את דברי ההבל שלו בעיתון ידיעות אחרונות אותו נאלצתי (מפאת שיעמום תוקפני) לקרוא הבוקר כאשר חיכיתי למנחה הפרוייקט שלי שיגיע.
למחלת הכבוד יש שתי פונקציות הרסניות במיוחד. הראשונה לא מאפשרת לנושא אותה אפילו לעלות על דעתו פעולה אשר תיפגע בכבוד, בכך הנגיף מחסן ומציל את עצמו. כל פעולה שעלולה להיגמר בפרשנות (של איזשהו צד ובייחוד צד הנשא) כאילו נעשה פה אקט של ויתור, התחשבות או התפקלות נשללת מיסודה בו במקום וכך מדינת ישראל, מעוז עשרות אלפי נשאים גאים, לא ויתרה על לבנון וגם לא על עזה, לא נתנה בקלות את סיני וגם לא את הגדה (אז מה עם ראיית מפוכחת לעתיד, ראיה שלכל ילד בן 13 כבר יש, הראתה חוסר עתיד ברור).
המציאות:לאנשים שחיו ב67 התחושה הצורמת של היום הזה בטח חזקה יותר מאשר לאלו שלא חיו ב67. הם כבר 38 שנה סופרים את הדולרים מתבזבזים שם, את החיילים נקברים שם, את האזרחים מותקפים שם, את ארגוני הטרור פורחים שם ואיתו העתיד שנהרס שם. לא צריך היה להיות גאון גדול על מנת להבין, בכל שלב, שאת עזה אי אפשר להחזיק. נזרוק את הטיעונים ההומניים (ה"שמאלניים") בצד ועדיין נשארנו עם תכנית מדינית משוללת כל יסוד שלא קיבלה תימוכין בפועל אלא דווקא ניגוכים כל יום שעבר. מי חשב שאת עזה ניתן יהיה להחזיק, על 1.3 מיליון יושביה, מלובי השנאה,בעלי קצב גידול של 3.8%? איפשהו כל מפקד צבא, בכיר או לא, ידע שעזה היא פח אשפה לשם אנחנו זורקים את הכסף שלנו ואת בנינו. כולם הרי ידעו ש"בעתיד נצא" ואף אחד לא רצה להיות זה שמניף את הדגל וקורא את קריאת היציאה. כל פוליטיקאי וכל איש צבא העביר את הסמכות הלא אהודה הזאת למי שיחליפו בעתיד. כל דור פוליטי וצבאי העביר את ה"ניירת" הזאת למישהו אחר.
אחת הבעיות המרכזיות היתה שבישראל אוהבים למכור לך לוקשים ותרבות הקשקשת הזו הגיעה עד לצמרת המדינית וכך כל סוף תקופת בחירות ותחילת תקופת שלטון (חדשה, כמעט תמיד, בתקופה האחרונה) ראש מדינת ישראל צריך לעבור סדנת חינוך כואבת (עזה למתחילים, גדה למתקדמים וקורס מבוא בטרור) אשר בסופה הוא מתחיל לרמוס אחת אחת את ההבטחות שנתן לבוחריו (בעלי הכבוד!).
"זה לא כזה פשוט":כבר שהייתי בן 7 שאלתי את אימא שלי למה לכל הרוחות אנחנו לא יוצאים מלבנון. אני זוכר שהתשובה של אימא שלי היתה מאוד פשוטה: "זה לא כזה פשוט". איכשהו במוח הישראלי היציאה מלבנון נתפסה בתור מהלך אסטרטגי מסובך מאין כמוהו, כזה שאי אפשר ליישמו במציאות הפוליטית הקיימת בישראל והמציאות הצבאית גם כן לא עזרה. האזרח הפשוט החליט שראשי המדינה שלו חכמים הרבה יותר ממנו והאמין באמונה שלמה שאנחנו נשארים בבוץ הלבנוני כי הוא כזה- "בוץ".
בפועל זה היה שטויות במיץ, בדיוק כמו שהשבתי לאימא שלי. לקח 24 שעות לצאת מלבנון וגם לא הרבה תכנון מיוחד. הרבה אפשר להגיד על איך יצאנו, מושפלים ומופקרים, אבל בפועל קיצצנו את העלויות בכוח אדם בלבנון במהלך מאוד פשוט שנעשה על ידי בן אדם אחד עם ביצים גדולות וחוסר רצון להיכנע לקשקשת הצבאית שעמדה להכניע את הניסיון שלו לצאת מה"בוץ".בפועל לבנון לא היתה "בוץ" בכלל, בקושי שלולית. אפשר היה לצאת בכל רגע נתון בקלות בלתי נסבלת לאור העובדה שנשארנו שם כל כך הרבה זמן.
ארוחת ליל הסדר: כל ליל סדר, כל אחד מבני משפחתינו, תופעה מאוד נפוצה בכל בית אב בישראל בכל אירוע רב משתתפים, שופך את השקפת העולם הגיאופוליטת, צבאית ומדינית שלו. שלי ושל סבתא שלי, התברר באחד מאותן ארוחות ליל סדר, התבררו להיות זהות- "צריך דיקטטור". השקפת העולם הזאת לא היתה נחלתי שלי בלבד וגם לא של סבתא שלי- הרבה אנשים הסתובבו בתחושה שצריך פה דיקטטור על מנת לעשות מהלך מדיני או צבאי חשוב והבוץ (וזה באמת בוץ) הפוליטי שהכנסנו את עצמינו אליו לא מאפשר להרים תכניות גדולות.בהרבה מובנים שרון סיפק בדיוק את זה. הוא היה דיקטטור נאור לזמן קצוב- בדיוק מה שייחלנו אליו.
המציאות 2: עכשיו יצאנו מעזה. היציאה ממנה היתה פשוטה ולא מסובכת בדיוק כמו היציאה מלבנון. שום דבר מסובך לא היה פה ושוב כל אלו שהאמינו שהדבר לא נעשה עד היום מפאת סיבוך הוכחו בטעותם. היציאה מעזה היתה פשוטה, מהירה וחסרת נפגעים, אני אשקר אם אני אומר שהופתעתי. איכשהו ידעתי שהאימפוטנציה הפוליטית של הנבחרים שלנו השאירה אותנו שם ולא איזו תסבוכת צבאית או מדינית. כאשר רבין אמר "אני רוצה לשים חומה ולא לראות אותם יותר" אמרו לו שזה לא כזה פשוט להתנתק מהם, צריך הסדר, צריך התדברויות, צריך תיאומים... שטויות! לא צריך שום דבר, צריך מישהו עם ביצים שיגיד "חאלס! אין לי זמן- יוצאים!" וזה מה שהיה בפועל.
הסימפטום- חלק ב' (חזרה לפונציונאליות השניה):אחרי היציאה מלבנון ראשי הימין הסבירו לנו שיצאנו עם זנב בין הרגליים, שזה היה מביש, משפיל, הפקרנו ציוד בשטח, נכנענו לחיזבאללה, נפגע המורל שלנו והתחזק שלהם. ישבתי והקשבתי במשך תקופה ארוכה לדברים המאוד נכונים האלה ושאלתי את עצמי "אז מה?". האם בני ה18 שומרים על הכבוד שלי או על הגבולות שלי? מה זה מעניין אותי הכבוד שלי שהלך לאיבוד בחושות של לבנון? העיקר שיש לי פחות הרוגים. הדאגה המטופשת הזאת לכבוד שמזכירה הרגלים של לפני 3000 שנה היא זו שהשאירה אותנו בלבנון וגם בעזה במשך תקופה ארוכה והיא זו שגרעה לי זמן מסך יקר כאשר פוליטיקאים מהימין בילבלו לי את המוח על הכבוד שהלך לאיבוד.
חזרה ליאיר לפיד שהרס לי את הבוקר: הוא, מהצד השני של המפה הפוליטית לא דאג לספר לי באיזה שכונה בדיוק בעזה למצוא את שרידי הכבוד של הצבא שלי אלא טרח לבזבז שטח יקר מעמוד העיתון בניסיון להראות לי שבעצם היציאה היתה מגובה בהרבה כבוד וצה"ל והחברה הישראלית עמדו איתנים בהתנתקות והתחמקנו מהשפלה קשה בנסיגה זריזה.ואני אומר "לא!". אל תטעו, אין שום דבר הירואי בלצאת מעזה אחרי 38 שנה שאנחנו מנסים להחזיק בה. שום חוסן של החברה הישראלית לא הוציא אותנו מעזה ושום כבוד לא נילווה לנסיגה הזו (בואו נקרא לילד בשמו, זו לא "התנתקות" זו "נסיגה"). מה שהוציא אותנו מעזה זה הטרור שהמאיס את עזה על תושבי המדינה השפויים (ובצדק). הפלסטינאים גירשו אותנו מעל אדמתם בכוח הזרוע ושאף פוליטיקאי (או איש תקשורת כמו יאיר לפיד) לא יבלבל אותנו עם מעשיות על גבורה ישראלית וחברה חזקה.
הכבוד שלנו הלך לאיבוד בדיונות של עזה כמו שהלך לאיבוד בחושות של לבנון אבל לאלו מאיתנו שלא נושאים את נגיף "הכבוד" זה פשוט לא מזיז... אני מוכן כל יום לזרוק את הכבוד שלי לים ורק שלא נשב בעזה ואמהות ישראל ישנו טוב יותר בלילה.
אם כך, הפונקציואנליות השניה של הנגיף היא העקשנות הכמעט מיתולוגית שלו, לנסות לשכנע את נושאו שהכבוד שלו לא נפגע.
השאירו את ה"כבוד" לראפרים, למאפיונרים ולערבים- אני לא מעוניין להיות מזוהה איתם בשום רמה שהיא.
