זה היה ביום שישי שעבר בבוקר, רציתי לפרסם על זה פוסט אבל משום מה ששכחתי- יכול להיות שהיא כבר עד כדי כך לא חשובה בשבילי? נכון שאני כבר חושב עליה לעיתים ממש נדירות וגם בפעמים שאני חושב עליה אני כבר לא ממש רץ לסלולארי לחייג אליה אבל בכל זאת היא היתה החברה הממש רצינית הראשונה, כזו שמשאירה אצלך את הבגדים, באה לארוחות המשפחה, כבר יצאה איתך לטיול (אפילו קטן) וכבר לא מדברת איתך על שטויות של "איזה צבע על בסיס ורוד אתה אוהב?" אלא על הדברים שעברו לה במשך היום ומשתפת אותך בצרות שלה (זה לא כזה פלוס...).
היינו שמונה וחצי חודשים ביחד והאמת היא שנפרדנו כי היה לה טוב מדי. היה טוב מדי אבל החיים שלה היו במערבולת משום שהיא בדיוק עמדה לסיים תיכון ולהתגייס לצבא, הרבה חברים ותיקים נעלמו או פתאום הופיעו ובאופן כללי היתה אווירה של סוף ולכן על מנת להתחיל דף חדש מבחינתה היא סיימה את הכל במפתיע- סגרה כל דבר שהיא עבדה עליו ואני הייתי חלק מתכנית הקיצוצים הזו.
חודש וחצי אחרי זה היא הרימה אליי טלפון- היא היתה זקוקה לי. אני לא זוכר מה היתה הסיבה שהסכמתי להיפגש איתה אבל נפגשנו- בדירה הקודמת שלי בחיפה. אני זוכר בבירור 20 דקות שבהן שוב היינו יחד אולם לאחריהן היא היתה צריכה לחזור הביתה ובדרך, באוטו שלי, לתחנת הרכבת התנהלה שיחה בינינו שהתחילה כאשר היא מילמלה לעצמה שחברה שלה אמרה לה שהיא הורסת גברים. עבורכם, הקוראים זה בטח לא אומר שום דבר, אבל לי זה הקפיץ את הפיוז: המשפט "את הורסת גברים" היתה מנטרה שהיא חזרה על עצמה כל הזמן וכבר היה נראה כאילו היא מתגאה בזה. לי, אישית, יש באופן כללי חולשה למשפטים שבני אדם אוהבים להגיד על עצמם כל הזמן ובכך פוטרים את עצמם מאחריות כלשהי (כמו "אני חייב לישון 10 שעות" או "אני לא טוב בעבודה שחורה").
בקיצור, שאלתי אותה אם היא כבר הבינה למה היא הורסת גברים ואז היא ענתה לי בפשטות "לא". מיד אחרי זה שאלתי אותה בשביל מה בילינו עכשיו שעה בדיבורים אם אין לה מושג ירוק מה היא עושה לא בסדר והיא, כהרגלה בויכוחים, נשארה שותקת. שאלתי אותה שוב למה שמה שקרה (שהיא העיפה אותי בלי סיבה) לא יקרה שוב והיא המשיכה לשתוק. סופה של נסיעה היתה גם סופה הרשמי של מערכת היחסים המחודשת שלנו- האמת היא שהיתה אנחת רווחה.
מאז היו פה ושם כמה שיחות שבהם היא רצתה לחזור אליי ועוד כמה שיחות מזל טוב- לא משהו רציני.
לפני חודשיים עברנו דירה ומצאתי שתי מחברות שלה שהיו בהן דברים אישיים- אני כמובן ידעתי אותם אבל חשבתי שיהיה נחמד אם אגיד לה שהמחברות אצלי (שלא תתעורר בוקר אחד ותיזכר בהן והן כבר יהיו בפח). שלחתי לה הודעה בעניין והיא ביקשה שאני אביא לה את זה- אני שכחתי מזה לגמרי.
ביום שישי האחרון היא היתה בסביבה אז היא טילפנה להודיע לי שהיא באה לקחת את המחברות. זו היתה הפעם הראשונה מזה שנה וחצי שראינו אחת את השני. מסיבות לא ברורות היא התעקשה להגיע דווקא אליי לבית החדש למרות שניסיתי להסביר לה לפגוש אותי ליד המקדונלדס, מקום מאוד מרכזי שהיא מכירה ואני מכיר וכולם מכירים והוא נמצא בדיוק מטר מאיפה שאני גר. אמרתי לה שזה יותר פשוט והיא שיחקה לי אותה נעלבת בטלפון "טוב, זה בסדר, אתה יכול להסביר לי איך להגיע אליי אני מספיק חכמה בשביל להבין". מפה לשם נפגשנו במקדונלדס. היא כמובן טרחה להביא איתה איזה ידיד שנשאר באוטו- לפחות קיבלתי תזכורת לכמה רע היה איתה (כמות הידידים שלה שהייתי צריך לסבול עבר כל גבול- למרות שלא אמרתי שום דבר).
זהו, שיחה אחת קצרה, קולעת, חסרת רגשות שכל מטרתה היתה שהיא תוכל לבדוק שבאמת היא כבר לא מרגישה כלפיי שום דבר. אני לא כל כך הייתי מעוניין שהיא תבדוק את זה אבל לא היתה לי פה ברירה- החלטתי כבר לשים לזה סוף וחותם.
הדבר המעצבן היה שחבר שלי שפגש אותה בבקום לפני יותר משנה אמר לי שהיא השמינה ואני נורא קיויתי שזה מה שיצא לי לראות באותו בוקר יום שישי שטוף שמש. זובי! היא נראית בדיוק אותו דבר, יפה ורק טיפה מלאה.
אני צריך לתפוס את החבר הזה לשיחה.
