בחורה מהפקולטה ציינה בפניי שאני נראה שחוק. השותפה התומכת שלי בדירה תמכה בעמדה הזו, לאחר שהצגתי בפניה אותה. האם כל כך שחוק שזה בולט החוצה? האם אחרי 22 שנה אני נראה מספיק שחוק בשביל שאנשים ידעו לזהות את זה כאשר הם מסתכלים עליי? ממה אני שחוק יותר, מהעבודות, המבחנים והלימודים או מהמצב הכלכלי, חברתי ופוליטי בארץ? איך אני יכול להיות שחוק עוד לפני שבכלל הגעתי לקו הזינוק? אולי אני כבר הרבה אחרי קו הזינוק ואף אחד לא טרח להגיד לי את זה?- הכל הרי עדיין נראה לי כמו חימום בשביל הדבר האמיתי, והוא הוא אמור להיות זה שישחוק אותי. אני מנסה להיזכר אם הסתכלתי פעם אחת על מישהו בגילי, טיפה מבוגר או טיפה צעיר ממני וזיהיתי שהוא שחוק מהחיים ואני לא מצליח. יכול להיות שהאדישות הפסיכוטית שעטפה אותי מאז אמצע הקשר שלי עם מיכל ונמשכת עד היום מתפרשת כשחיקות? יכול להיות שחוסר היכולת שלי לפתח שיחה ולו חצי מעניינת עם רוב האנשים שאני פוגש מתורגמת כשחיקות?- פעם זה היה מתורגם בתור התנשאות, אני זוכר את התקופה הזו מצויין (התיכון).
אדישות היא שחיקה? אני עד כדי כך אדיש לאנשים? יש רק שני דברים שאנשים במהלך חיי אמרו לי שטרחו להיכנס אצלי בראש לאיזור ה"הם אולי לא לגמרי טעו". הדבר הראשון הוא מה שאמרה המחנכת הטובה ביותר בארץ (שחינכה אותי) לאימא שלי ביום הורים. הנרייטה קאופמן היה שמה והיא אמרה לאימא שלי שהרושם הראשוני שלי הוא "קטסטרופאלי". היא הרגישה חופשי לספר לה שלקח לה הרבה זמן להבין אותי ושהטלתי עליה אימה מהשניה הראשונה. היא גם הוסיפה שאני צריך לעבוד על זה אחרת אנשים, כל החיים, יבינו אותי ויפרשו אותי לא נכון. לא לקחתי אותה יותר מדי ברצינות אך לא עברו הרבה שנים עד שהבנתי שהיא צדקה- כמו בכל דבר אחר שהיא אמרה לנו. את הרושם הראשוני "הקטסטרופאלי" שלי לא הצלחתי לתקן עד היום אבל שיפרתי ושיכללתי אותו בעזרת אדישות.
הדבר השני הוא בנוגע לאותה אדישות והוא מגיע מפיה של אחת הבחורות שניתן לחשוב שלא הייתי זוכר מילה ממה שאמרו אך הבחורה הזו פרשה בפניי המחנכת שלי בכיתה ט' את שתי המשאלות שלה ל"שנה הבאה" באחד הימים האחרונים של הלימודים באותה שנה. במסגרת מטלה שהוטלה על כולנו בשיעור חברה, כמובן. היא ביקשה, לצד הדברים הבנאליים הרגילים (ציונים טובים, שלום עולמי והררי שוקולד... דברים מהסוג הזה) ש"אמיר יצא מהאדישות שלו".
אפילו לא ידעתי שאני אדיש עד לאותה נקודה.
מאז שהייתי קטן ההורים שלי אמרו לי שאני מתווכח יותר מדי. אפילו כאשר סתם הייתי מעוניין לדעת יותר זה היה מתפרש אצליהם כוויכוח, מכוח ההרגל. באיזושהי תקופה בין התיכון לטכניון החלטתי, לאחר ויכוחים אינספור בזמן התיכון עם כל מי שהיו לו אזניים להקשיב, שאני מתחיל לבחור את המלחמות שלי אבל נראה לי שהאדישות שלי הגיעה לרמה כזו שאני בוחר לא להילחם כמעט בשום דבר, גם לא ברושם הראשוני "הקטסטרופאלי" שלי.
שבת שלום...
