עמדנו שם, אני ועוד שניים מהמדור- ההוא שיש לו רישיון צבאי וההוא שרצה להתלוות. עמדנו וחיכינו שבחור שקרוי על שמה של צוללת יתקן לנו את המכונה. עמדנו שם קרוב לשלוש שעות ושמענו הסברים על איך כל בורג של המכונה עובד עם כל בורג אחר, על אילו נזקים חברות אחרות עשו למכונות מהסוג הזה והביאו להם לתיקון ואפילו קיבלתי ויכוח פוליטי על המלחמה האחרונה בלבנון- קיבלנו את חווית המוסך המלאה...
במחלקה הפיננסית של אותו מוסך ישבה איזה אנגלו-סקסית מאופקת ומעצבנת שברוגע טיפטפה לי כל הזמן על העלויות ההולכות ונצברובת של התיקון. היה קשה לא להרכיב את תמונת הנזק הכלכלי שהתיקון יעשה לתקציב היחידה והתבדחתי עם החייל מהמדור שלי שהגיע איתי שלא יפתלא למצוא את מי הברז הקרים שהעזנו לשתות, בחשבון גם כן.
מרוב שעמום ואולי בגלל שהיינו חברה טובה הטכנאי עשה מעל ומעבר בתיקון המכונה שלנו: בוא גירז אותה ובדק לה שמן, כייל לה את מתחי ההאצה ואת הלינאריות. הוא אפילו לא הסכים לחסוך בהסברים על כל פעולה שהוא עשה.
הבוס שלי תקשר איתו מרחוק כל הזמן. כהרגלו בקודש הוא שכח לעשות את הדברים שהוא צריך לעשות ולא העביר את הצעת המחיר הראשונה לתיקון למנהל התשלומים אצלינו ולא קיבל אישור לתיקון המכונה כך שלאחר 3 שעות שעמדנו וחיכינו לקחת אותה בחזרה הוא הודיע לנו שנשאיר אותה שם "בשביל שלא נסתבך".
איך אנחנו נסתבך? תהינו. באיזו קלות הוא מתנער מהאחראיות ועובר למשבצת ה"מגן על הגב שלנו"?!
ממש לפני שיצאנו בחזרה ליחידה, בלי המכונה שלנו, היא הקריאה לי מה היא שמה בחשבון... "הדרכה לשלושה אנשים" נקרא אחד מסעיפי התשלום- איכשהו הרצון לא למות משעמום, של הטכנאי שלה, על ידי דיבורים אינסופיים על פעולות שאיבה והאצה גרמו למשרד הביטחון לשלם יותר.
