האינטואיציות שלי אף פעם לא בוגדות בי אבל לעיתים קרובות אני בוגד בהם. היום היה יום כזה...
לאחר משחק רגשות-מילים-רמיזות דרך המסנג'ר היחידתי כבר הצבעתי על העובדה, בפני החברים שלי למדור, שאני מרגיש שהמטוס לא ממריא. חבר אחד אמר שכדאי להתחיל לדבר איתה דוגרי- להגיד לה שאנחנו נותנים גז בניוטרל ואם היא לא תשלב לראשון אז חבל, אנחנו שורפים דלק סתם. האינטואיציות שלי אמרו אחרת, הם אמרו לי שיש סיבה שאנחנו לא משלבים לראשון ויש סיבה למה אני מאלץ את השיחה הזו להמשיך במקום שהיא פשוט תזרום. החבר האחר למדור דווקא תמך בהמשך דרבון השיחה איתה, הוא נטה להאמין (הכל במסגרת "הכל לטובה") שהיא באמת רוצה שאנחנו נמשיך לדבר.
המשכתי עוד שני משפטים. שני משפטים יותר מדי. לאחר שני המשפטים האלה עלה ידיד שלה ואמר לי לעזוב "את הילדה המסכנה" ואם אני רוצה משהו אז לבקש ממנו.
העובדה שהיא לא מעוניינת לא מזיזה לי. אני חייב להתוודות שנהניתי יותר מהמשחק מאשר מהאפשרות שנתחיל לצאת, לא עניינה אותי כל כך המטרה אלא משהו ציני הרבה יותר. אבל ההרגשה הטובה שהיתה לי כל היום נמחקה בשניה- הרגשתי כאילו אני איזה stalker או מהמציקים האלה שלא יודעים מתי זה מספיק, הרגשתי כאילו אני בכיתה י' שוב ולא מוכן לקבל רמזים של שלילה.
אני מקווה לתפוס אותה מחר לשיחה קצרה בשביל להתנצל ולהסביר לה שבכל רגע היא יכולה היתה להגיד "חדל" והיינו מפסיקים את המשחק המטופש הזה. צריך שניים לטנגו וזה לא פייר שכאשר היא החליטה שהיא לא רוצה להמשיך לרקוד היא גם שברה לי את הרגליים.
