מתישהו חודש הקשר בינינו, סתם בתור ידידים. שנינו שלוש בנים בוגרים יותר, מפוכחים יותר ונמצאים במקומות שונים לחלוטין. לא, היא האמת תקועה באותה עיסה ילדותית של חלומות מוזרים יותר וצרות לא-צרות. אני לא זוכר את שם המקום שהלכנו אליו לשתות אבל זה כנראה המקום היחידי באיזור הרצליה פיתוח שאתה מתבקש להוריד את הנעליים שלך ולשים בתא כאשר אתה נכנס - משהו שיותר אופייני לשאנטי- בר בתל-אביב. דיברנו הרבה ועל הכל. הנקודה הרלוונטית היא שהיא הזכירה שיש לה חברה שאולי אני רוצה להכיר. 'למה לא?!' חשבתי ואמרתי. מקסימום יהיה בליינד-דייט גרוע, אני אלוף בזה כבר.
החברה שלה היתה סבבה ברמות, בטלפון. יצא לנו לדבר בערך שבוע בטלפון כי היום העסוק שלי בשילוב עם היום העסוק שלה הפריע לנו למצוא זמן. לבסוף מצאנו איזה ערב בו אספתי אותה מרעננה והלכנו לשבת בקפה ארומה בעיר.
האסון התחיל, כמו כל בליינד-דייט אחר, כבר בהתחלה. היא היתה, מה שאנשים מכנים, שמנמנה חיננית. רק בלי החיננית. היא לא היתה שמנמנה במובן הפיסי אבל הפרצוף שלה היה של שמנמנה... וגם לא משהו. היה לה איפור נוראי ובעיית דיבור (צ') שאי אפשר היה להבחין בה בטלפון.
ישבנו בארומה בערך שעה, במהלכה אני מצאתי את עצמי מתווכח איתה על נושאים אקדמאיים כמו איפה ללכת ללמוד ומה מראייני עבודה מחפשים. הבחורה חשבה שהיא יודעת הכל, לא היתה מוכנה להקשיב והחליטה לעצבן אותי עם 'אני לא מסכימה איתך'...
אני לא זוכר הרבה מאותו דייט. אני כן זוכר שרציתי לאחוז שוב באקסית שלי, שקישרה בינינו. לאחוז ממש חזק. ממש ממש חזק ולמעוך עד שהיא תפיח את נשמתה.