ביקורת על מסעדת "רוקה" (כוסיות, מיליונרים ומנות קטנות)

גודל המנה שהניחו לי על השולחן היתה רק חותמת למה שכבר ידעתי. גם העובדה שהמלצרית מעין התנצלה "זו לא הכמות זו האיכות" לא עזרו לשפר את התדמית שהמסעדה הזו יצרה בראשי. יש בעיה עם מסעדות שהשפים שלהם חושבים שזה בסדר לשלם 100 שקל ל330 גרם של אנטריקוט שבא רק עם תפא"ח אחד וחצי עגבניה. אמנם סידור המנות על מרחבי הצלחת שנותרו ריקים היו נורא מרשימים, מה שהותיר בי רושם חזק יותר היא העבודה שנשארתי רעב אחרי שהשקעתי 100 שקל טובים בטיפוח הבטן שלי.

אפילו ה40 שקל שהלכו על הקינוח בסוף היו בזבוז. התפריט טען שאנחנו הולכים לקבל משהו שקשור לשוקולד ולפחות על פי אורך השם של המנה נראה כאילו היינו הולכים לקבל משהו מכובד. אבל מסעדת רוקה התעקשה להביא מנה קטנה ומצ'וקמקת של פירמידת שוקולד קטנה שאם כל הכבוד לעיצוב המנה... בבטן הכל נהרס.

מבט חטוף על מגרש החניה, אפילו אם נתעלם בברוטליות מהעובדה שהמסעדה ממקומת בבית הישן של משפחת עופר בהרצליה פיתוח, על חוף הים (אחד האיזורים היקרים ביותר במדינה), יכול להסביר את התופעה במסעדה הזו. נראה כאילו אנשים שנוסעים בפורשה ומרצדס הם אנשים לא רעבים, או לפחות מרגישים נורא בסדר עם זה שהם משלמים הון תועפות ונשארים לא ממש שבעים.

הטיפוסים שהמסעדה הזו מכילה הם, לכל הדיעות, האנשים הפלצנים ביותר שאפשר למצוא. מילא המיליונרים שיושבים שם אבל כמות הפאקצות הנכבדת שמגיעות על מנת למצוא חתן עשיר במחיר של איזה 30 שקל לקולה, מהממת פשוט.

אז נכון שהמסעדה מאובטחת היטב, ממוקמת במקום מצויין, השירות נפלא, למארחת יש לאפ-טופ וכולם שם עשירים וכוסיות אבל אני בא בשביל לצאת לא רעב אז הטבח המחוכם של המסעדה יכול לחסוך ממני את הצגת התכלית הכשרונית שלו בה הוא מסדר לי את המנות הממש ממש קטנות בצורה מדהימה על השולחן ולהביא לי אוכל!

למי שיש כסף ואין חברה או אישה אני ממליץ ללכת לראות את המקום ולשבת על הבאר, למי שסתם רעב ורוצה לאכול אני מציע להתרחק מהמקום כמו מאש.

ביקורת על הסרט "סהרה"

לאחר שלוש דקות של צפייה דוד תלה את השאלה "האם מישהו מבין מה קורה פה?" בחלל החדר. נותרה, סתם ככה, ללא מענה. הרי איך אפשר לענות על שאלה כזו כאשר הבמאי של הסרט בתוקף מתנגד לערוך את הסרט בצורה שתאפשר הבנה?!

מילא התסריט מחורבן, אבל למה אי אפשר לסדר את הצואה בצורה כזו שלפחות תהיה מסוגל לדעת איפה היא מתחילה והיכן היא נגמרת?!

הסרט סהרה רע בהמון פרמטרים: הדמויות בו הן דמויות שכבר נמאס לראות על המסך- כמה עוד נסבול את הרופאה הזרה (פנלופה קרוז) שמתעקשת לא לחזור הביתה אלא ללכת לשטח אש ולהסתכן באונס ורצח רק על מנת לנצח איזו מגיפה? כמה עוד נסבול את הכוסון, הפראי שעיסוקו הוא מאוד אקסטרוואגנטי (צייד ספינות) שמתאהב באישה העדינה והמשכילה? עד מתי הוליווד תמשיך להציב פרטנרים כושים רק על מנת לחסל אותם כמה דקות לפני שהעלילה האמיתית מתחילה? כמה כבר אפשר לסבול את הרודן האפריקאי שמדבר אנגלית שוטפת כי הוא למד בחו"ל והמאוהב בדברים מהמערב? עד מתי נמשיך לסבול את ה"צרפתי" ממטריקס?

יש רק שלושה סרטים בחיים שלי שהיו כל כך משעמים שלא הצלחתי לסיים אותם: "החבל" של היצ'קוק אשר ניחן בעבודה בימאית מהגרועות שעיניי ראו, "Ghost World" שניחן בעלילה משמימה בצורה בלתי נתפשת ו"סהרה" שפשוט נמאס לנסות להבין מה קורה בו.

ממליץ בחום לא לראות אותו.

ביקורת על מסעדת "דרבי בר"

משום מה אבא שלי לא רצה ללכת לאכול דגים במסעדת ה"שורי בורי" בהרצליה פיתוח אלא התעקש שנלך עד למארינה בשביל לאכול את אותם דגים. מסעדת "דרבי בר" היא מסעדה שכבר יצא לנו לבקר בה בעבר והם אכן מכינים אוכל טוב אבל כיאה למסעדה שנמצאית על המארינה היא יקרה מאוד. אבא שלי ואני הזמנו שנינו שני סוגי דגים שונים רק על מנת לגלות שאת הדג שהוא הזמין אין, ואת הדגים ששנינו הזמנו בסוף יש רק ב"פילה". לא הפתיע אותי והתבדחתי עם אבי שניקוי עצמות זה לא משהו שלחברה בשכונה פה יש זמן אליו ואני מאמין שלא משנה מה היינו מזמינים המלצרית היתה אומרת שיש רק פילה.

בכל מקרה, קיבלנו פילה. שניים אפילו כי מכל דג אפשר לעשות רק ואך ורק שני פילה. 75 שקל עלה התענוג המאוד מהיר הזה. 75 שקל למנה וזה כסף שלא יחזור לעולם. ניסיתי להבין מה במנה שלי שווה 75 שקל, כי זה בטח לא הדג. אולי זה היה חצי הלימון? אולי קצת החסה, היא יכולה להיות ממש יקרה לפעמים.

ב"דרבי בר" מאמינים שהצלוחיות הקטנות האלה שמגישים בדרך כלל במסעדות ערביות, הן התשובה לכל הבעיות גם אצליהם. אצל הערבים זה נעשה בשביל לפתוח את התיאבון ומביאים לך בערך 14 צלוחיות של דברים ממש טעימים. בהרצליה זה נעשה על מנת שתאכל כמה שפחות אחרי זה (בהתעלמת מוחלטת שגם ככה לא מביאים לך הרבה על הצלחת) ואילו מביאים לך רק 7-8 צלוחיות של דברים לא יותר מ"בסדר".

אני לא ממליץ ללכת לשם, למרות שהמלצריות ממש נחמדות.

ביקורת על Boston Legal

למרות שלא נעים לראות את הקפטן של האנטרפרייז ואת ג'יימס ספיידר שמנים, ונכון שגם לא נעים לראות את קנדיס ברגן (מרפי בראון בשביל כמה מכם) בשום מצב ושלב, הסדרה Boston Legal היא סדרה שאתם חייבים לראות. אני אישית ידעתי רק על קיומה כי שמעתי פה ושם את השם שלה אמנם הייתי נתון באשליה שמדובר בסדרת דרמה משפטית (כן, עוד אחת) והן ממש יוצאות מכל החורים כבר. כל התמונה השתנתה אתמול כאשר שהיתי אצל זיו וערכתי את פוסטר הסיום שלי. ראינו שלושה וחצי פרקים של הסדרה שהבהירו לי, חד משמעית, שמדובר בסדרה מעולה: שנונה ביותר, זורמת ולא משעממת לרגע. פשוט תסריטאות במיטבה.

זהו, לכו לראות או שאני אעשה לכם דברים שלמדתי ממשהו אחר שראיתי אתמול ועל זה בפוסט הבא.

ערב טוב ישראל

חולץ בקבוקי יין, מכירים? כזה- לתוך הציפורן של הבהן ולהבריג החוצה. זה מה שהייתי מעדיף לעשות מאשר לראות את "ערב טוב ישראל" עם המוקיון הלאומי יהורם גאון שהכניס בברוטאליות את הלוק של הערוץ הראשון אל תוך הערוץ השני וכונן שעה של אירוח בין הגרועים בטלויזיה. יותר מדי אורחים, פחות מדי שיחות ואפס מוחלט של עניין.

איך אפשר להחזיק מעמד למראה הבבון לענייני ספורט מסביר ליהורם גאון בצרחות של קופיף אפריקאי שמעולם לא פגש את חודרוב כי הרי איך אפשר לפגוש אותו: "הוא אלוהים! איך אפשר לפגוש את אלוהים! אתה פגשת פעם את אלוהים?". ציפיתי לאתנחתא אינטיליגנטית מהצד השני של שולחנו של יהורם אבל רלף קליין נאלץ להקשיב לחודרוב המתפורר מקשקש בשפה לא ברורה על ניתוח המעקפים שלו והיבטים כירורגיים נוספים.

את הפסטרמה הזו הידקו משני הצדדים לחמניות בצורה של מורן אייזנשטיין ועוד איזה מוציא לאור שלא קלטתי את שמו, אשר הלכו להורות בבית הספר וקיבלו על כך ציונים מהמנהלת (ג'י... מורן לא יודעת ללמד?- הרסתם אותי...), ובצורה של נפגע פעולת שוד לפני מספר חודשים שהתחקירן של התכנית לא הטריח את עצמו בלברר שהעלם הצעיר לא זוכר שום דבר מאותו ליל שוד.

לא נורא. קורה, ככה זה בערוץ הראשון... רגע! זה אמור להיות ערוץ 2! שבע בערב ביום שישי! פריים-טיים! מה לכל הרוחות השטות הטלויזיונית הזו עושה לי מול העיניים בזמן שאני אוכל ארוחת ערב?! 

גמר "נולד לרקוד"

מילא ששידור גמר "נולד לרקוד" היה ארוך כמו הפוני של אונה אבל למה כל כך משעמם? האם באמת הניסיון להראות שהבלט הקלאסי הישראלי הוא משהו ממש מדליק ולא משעמם טילים היה הכרחי? האם היה נחוץ לתת ליגאל הערס לשחק אותה נער כנופיות ולהרביץ שוב את מופע הרובוט שלו? האם מן ההכרח היה לתת לרונה לי לזייף בפריים-טיים בעזרתו האדיבה של ליאור? האם מישהו דרש בתוקף את נוכחותה של שרית חדד שאפילו יד אלוהים שסדקה לה צלע לא הניאה אותה מלשרוף זמן שידור יקר?

הרבה מאוד ריקודים, רובם לא מסונכרנים בכלל, היו אתמול וריקוד אחד מושלם של אור כחלון שהראה, כמו ב"כוכב נולד" שזה שאימא שלך אומרת לך שאתה רוקד/שר יפה לא עושה אותך רקדן/זמר אמיתי.

אולי הדבר המטומטם ביותר שנעשה אתמול היה החריף בביקורתו על דרך ההתנהלות של ערוץ שתיים כלפי התכנית הזו שלקחה כל כך הרבה זמן מסך שבועי שזה היה בלתי נסבל: העניין היה התוצאות או יותר נכון העובדה שכולם כבר ידעו מה תהיינה התוצאות משום ששבוע לפני היה שידור בו התפרסמו תוצאות סקר שבו נשאל הציבור, let it come, "מי לדעתך יזכה בגמר?". אתם מבינים, זו שאלה שונה לחלוטין בקרב אוכלוסיית בני ה16-17, באמצעותה נעשה הסקר, מהשאלה "מי אתה רוצה שיזכה?" והעובדה שאותו דירוג שהתפרסם לפני שבוע זהה לחלוטין לתוצאות של אתמול היא מקרית. מה חשבו לעצמם בערוץ שתיים שיענה הציבור לשאלה "מי לדעתו יזכה?" האם לא יענה על פי מי שלדעתו הכי טוב ומגיע לזכות?! הרי כל הבנה אחרת, ומודה אני שיכולה גם יכולה להיות קיימת, את השאלה הזו מהשאלה "למי אתה מצביע?" נופלת בתחום השגיאה הסטטיסטית.

בקיצור, הופתעתי?- לא הופתעתי!

ביקורת על הסרט "מינכן"

"מינכן" הוא סרט בינוני, לא יותר. הוא סרט נמרח, משעמם בחלקו הגדול ומבויים "בסדר". ספילברג של "AI" יותר מאשר ספילברג של "להציל את טוראי ריאן".

הסרט מגולל את ההרפתקות האפלות של אבנר קאופמן, סוכן מוסד ישראלי אשר הוטלה עליו המשימה לחסל רשימה של מחבלים שהיו מעורבים בתכנון ובביצוע של רצח הספורטאים הישראלים במינכן.

שלושה דברים חכמים ספילברג כן עשה, הראשון הוא לבקש מאריק באנה, שגילם את סוכן המוסד, לדבר באנגלית איטית על מנת לדמות את האנגלית המקולקלת של הישראלים בסרט, למרות שהפעם דווקא (מכיוון שהם בעקרון היו צריכים לדבר עברית אבל אי אפשר לביים סרט הוליוודי שלם בעברית) זה פעל לטובתם. הדבר החכם השני שהוא עשה זה להחזיק את התפקידים הראשיים בסרט בידי הוליווד כלומר לתת אותם לאריק באנה וג'ופרי ראש- שני שחקנים מבריקים שנתנו לסרט הזה טיפה כבוד שהיה מאוד חסר לו. הדבר השלישי החכם שהוא עשה היה קטע בימוי גאוני של התמונה המפורסמת ביותר של התקרית- המחבל שמסתכל החוצה מהמרפסת כאשר על ראשו מסיכת גרב. אי אפשר לתאר את הקטע הזה במילים ולדעתי בשבילו ורק בשבילו שווה לצפות בסרט הזה.

אבל שלושת הדברים החכמים הללו נקברו תחת ערימה של שגיאות מעצבנות ביניהן פס קול משעמם, דיאלוגים משמימים, רמת מגנב ששואפת לאפס והליהוק של גילה אלמגור ויהודה לוי.

יש  יחסי גומלין מאוד ידועים בין סרט על מאורע אמיתי ובין סרט דוקומנטרי לגבי אותו מאורע, היחסים האלה ידועים לכל ואדם שמתיישב לראות את הראשון או השני יודע פחות או יותר למה לצפות מכל אחד מהם- הסרט הדוקומנטרי הוא בדרך כלל היבש והסרט הלא דוקומנטרי הוא קצבי יותר, מגניב יותר אך עדיין לא חוטא למציאות. הסרט של ספילברג לא רק שחוטא למציאות על פי האנשים שהיו נוכחים באירועים שעליהם הוא מבוסס, אלא גם ממש לא מגניב.

נקודה אחרונה, יש דיון שמפרש לאורכו של כל הסרט בנוגע לטרור הפלשטינאי, האם יש צידוק מוסרי לחיסול הטרוריסטים, האם יש פה רווח, האם לטרור יהיה סוף, האם לפלשטינאים מגיעה מדינה וכל היוצא בזה- איכשהו הדיעה הישראלית-יהודית אינה נשמעת כמעט בכלל למרות שהדיון מכיל ברובו ישראלים.

נ.ב

בסוף הסרט נפרדים המפעיל והסוכן אחד מהשני לאחר שיחה בפארק קטן כאשר ברקע מנהטן ומגדלי התאומים. אני לא יודע אם ספילברג התכוון להעביר פה מסר לגבי הימשכותו של הטרור או שסתם היה פה הזכר לעם האמריקאי. זה יצא יפה, בכל מקרה.

ביקורת על סרט- "הגנן המסור"

אומנם הם לא סוחרים נשק ומדברים עם רודנים כושים אבל רייף פיינס ורייצ'ל וויז משחקים נפלא ב"הגנן המסור"- סרט קונספירציה מטובל בהצהרה הומינטארית-אפריקאית, שולח אצבע מאשימה כלפי חברות התרופות ואף אשמה נסתרת כלפי האדישות של העולם כלפי המצב באפריקה.

אמנם הסרט מכיל שני שחקנים מצויינים אבל המסך ביניהם מתחלק מצויין ביחוד לאור העובדה שבחציו הראשון של הסרט רייצ'ל שולטת לחלוטין ואילו לקראת ההפסקה היא מעבירה את השרביט לרייף פיינס שלוקח את הקהל אל סופו, כמעט לבדו.

"הגנן המסור" פשוט אינו שם מזמין בטח לא את הקהל שאליו הסרט הזה מכוון- קהל אינטיליגנטי אבל לא זקן וטרחני שבא לראות "סתם עוד סרט" כמו "אישה טובה" למשל. הקהל של "הגנן המסור" צריך להתמסר לסרט ולמרות שלא מדובר בקונספירציה מסועפת ומסובכת כמו "תיק שקנאי", עדיין נדרשת פה עבודה שכלית מסויימת.

לטעמי הסרט ממש טוב וחזק ומאפשר הצצה נדירה אל השדיים של רייצ'ל וייז, ישבנה והבטן ההריונית שלה.

אגב, למי שחרד לסופו ההולוודי של הסרט אז אני ארגיע אותו כבר כאן ועכשיו מבלי לגלות את הסוף.

(מה עוד אפשר לבקש?!)

ביקורת על הסרט When the Truth lies

"כשהאמת משקרת" הוא בדיוק הסרט שאתה לא רוצה לקחת את הדייט שלך לראות, לפחות לא בפגישות הראשונות. הסרט מתוחכם מדי, הבחורות הרבה יותר מושכות מהחברה שלך וקווין בייקון מראה את הישבן שלו כל הסרט. לחלק מכם, כמוני, יהיה נורא קשה לראות את אליסון לוהמן (הילדה החמודה מ"The matchstick men")  מתפשטת ומשאירה את התמימות שלה בידיים של במאי אכזרי (וחרמן). בחלקכם, כמו בי, תעבור הרגשה מוזרה בסצנה הלסבית הדי ארוכה בה אליס יורדת לקרן. באולם שלכם, כמו באולם שלי, יהיה מספר לא מבוטל של אנשים שירגישו לא בנוח עם סצנת השלישייה בה קווין בייקון "מקבל" מעט מאחור. אבל לכולם, אני בטוח, יהיה נורא להסתכל על התחת של קווין בייקון כל כך הרבה זמן במהלך הסרט.

איפשהו אם מורידים את כל הסקס המפורט מקבלים סרט ממש טוב עם עלילה טובה ומשחק מצויין. מסוג הסרטים שבסוף התעלומה נפתרת לך מול העיניים ואתה יושב "וואלה... מגניב, יפה" ולא "ידעתי את זה מהשניה שראיתי את חוזה ההפצה של הסרט".

אני ממליץ.

ביקורת על הסרט Flightplan

הציון שהסכמנו בינינו עליו הוא שש מתוך עשר, קצת מעל ה"עובר", אבל הסרט הזה לא הרוויח את הציון הזה כי הוא היה בינינו לכל אורכו. למעשה השש הזה מהווה ממוצע של התחלת הסרט וסוף הסרט כאילו היו שני סרטים שונים לחלוטין: הראשון גורם לך לרצות להמשיך לראות את הסרט והשני גורם לך לרצות לתלוש את הריסים.

הבמאי הלך על גישה מאוד מוזרה כאשר הוא ניגש לעשות את הסרט הזה. אנחנו רגילים, בסרטי קונספירציה, אימה ומתח, לכך שהחשוד הוא לא מיידי וברור והרוצח, קונספירטור או מישהו אחר, מפתיע אותנו ביותר בסופו של דבר. אבל דבר אחד במאי הג'אנרים האלה האלה לא נותנים לצופה להרהר וזה סוג הג'אנר של הסרט אותם הם רואים- אין לך שום ספק שאתה רואה סרט אימה שזהו אכן סרט אימה גם אם אינך יכול להציע על הרוצח ואין לך שום ספק שבמדובר בסרט קונספירציה גם אם אינך יותר מיהו הקונספירטור הראשי. תארו לעצמכם מה היה קורה אם הייתם רואים סרט קונספירציה וקראת הסוף הוא היה נהפך להיות אימה... המעבר הזה בין ג'אנר לג'אנר אינו טריק קולנועי גאוני כי אם ניסיון נואש לשבור מוסכמות קולנעיות שטוב שקיימות.

ב Flighplan הבמאי החליט שהוא יבלבל את הצופים באשר לסוג הסרט אותם הם בחרו לראות ושילמו. הוא מפזר רמזים של קונספירציה, מתח, על-טבעי ואפילו אימה למתחילים. החצי הראשון של הסרט מכין את הקרקע למעברים החדים האלה ולכן בעוד שהחצי הראשון מאוד מהנה כי אתה עוקב אחרי פרטים קטנים ומנסה לנחש מה יקרה בהמשך, החצי של הסרט משתמש בכל הפרטים האלה על מנת לבלבל אותך באשר לאיזה סרט אתה בכלל רואה.

אני לא אפרט סצנות מהסרט רק אומר שלקראת הסוף ישנם הרבה דברים לא הגיוניים ולא מתוחכמים שמוציאים לך את החשק לנשום והורסים לך את חווית הסרט. איכשהו בין תסריט כתוב עם שגיאות, בימוי לוקה בחסר, צילומים מוזרים ומשחק נטול בספק, הם הצליחו להוציא סרט.

אני ממליץ לראות את הסרט על חציו ואז לקום בבוז, אולי אפילו לדפוק מוחטה על המסך ולצאת מן האולם לפני שהסרט נהרס לכם בפנים.