ביקורת על הסרט Lord of War

מי שראה את הסרט "Blow"- יצירת המופת הגאונית בכיכובו של ג'וני דפ (האחד והיחיד) הקונספט של הסרט "שר המלחמה" )Lord of War) לא יהיה זר לו- קבוצה של סצנות הפרושות על יריעת זמן רחבה אשרות באות לתאר את החיים, והשתלשלות המאורעות, של הדמות המרכזית. ב "Blow" זה היה סוחר סמים וב"שר המלחמה" זהו סוחר נשק.

אמנם הסרט זז קצת כמו אבן יצוקה במספר קטעים קטן אולם הסרט, בגדול, מבריק, שנון ואף צופן בחובו מסר שלא נזרק לך בפנים או נדחף לך עם כפית לתוך הפה ומשאיר אותך לבחור צד, האם אתה מסכים עם דרך אחת או עם השניה.

לטעמי הסרט מבויים נפלא ומציג תמונה הגיונית (ואני מעריך נאמנה) של עולם הסחר בנשק, באמצעות אנקדוטות קטנות כמו טיפים לסוחר הנשק המתחיל וכלה במבט מאיים במקצת אל תוך עינייה של העריצות הלא הגיונית. הסרט מציג משוואת כוחות מעניינת בין סוחר נשק אחד למתחריו, למדינות זרות עויינות, למדינות זרות ידידותיות, לגופי אכיפה ולחוק ואף למדינה שלך. התסריט מפקפק בדרך אלגנטית, באמצעות הדמות, בערכים הבסיסיים ביותר של מוסריות ותולש לגמרי את מסך ההיתממות שמכסה הרבה מן התוצרת ההוליוודית.

למרות שהטריילר נערך בצורה שפונה יותר אל הקהל הצעיר, אולי אף חסר האונה, באמצעות גיבוב של פיצוצים, כוסיות ומשפטים מפוצצים, אני חייב לומר שהסרט אם נלקח ברצינות הינו כבד מעט. את הכבדות, בכל זאת, הסירו מעט על ידי שנינויות והרבה קטעים "אמריקאים" ולכן לאלו שמצפים לראות סרט דוקיומנטרי תתחוור תמונה שונה (אותם הייתי מפנה ל"Traffic"  ולא לBlow").

יכול להיות שתשמעו ביקורות יותר טובות ואולי פחות טובות על הסרט אבל: I like mine better (והמבין יבין).

דום- הסרט

במילה אחת "אוי". הסרט דום הוא שילוב עשוי היטב של ליהוק גרוע, עלילה לא מתפתחת, תסריט משעמם, בימוי טעון שיפור ועובדות מדעיות מבישות. הסרט הוא ניסיון שעלה יפה להפוך משחק מטומטם לסרט מטומטם עוד יותר. כאילו מישהו שמשחק בדום באמת בא ודרש שיצקו לו עלילה לתוך הfirst-person טיפשות הזו. אני לא קונה את זה... שיש איזשהו שחקן בעולם שמיד אחרי שטבח איזה יצור מכוער עם פלסמה-גאן אמר לעצמו: "הייתי רוצה להעמיק בעלילה מאחורי המשחק הזה... לגלות את הרבדים הנסתרים על מנת שאוכל להעריך טוב יותר את הBFG שיש לי בידיים ואת שובל גופות היצורים המכוערים שהשארתי מאחוריי".

אין לי יותר מדי מה לומר על הסרט, הסרט טיפשי ומגלה השקפת עולם שטחית על ליהוק שחקנים, עם זאת הוא מגלה לנו כמה דברים נורא חשובים לגבי עתיד כדא"ה שלנו. ראשית חשוב לדעת שבעתיד ברגע שקיבלת את הB.A שלך בארכיאולוגיה אתה מומחה גם לרפואה משפטית וביולוגיה. אתה מסוגל לתת עזרה ראשונה, לקחת דגימות דם ולנתח אותן, לפתוח גופות ואף לגלות אותן. עוד עובדה מעניינת היא שאיפשהו בעתיד הממש קרוב תחול מהפיכה ביולוגית בגוף האדם שתאפשר, באמצעות הוספה סינטטית של כרומוזום נוסף, לשדרג את כוחותינו (יש קצ'! אם אתה בן אדם רע אז אתה תהפוך למפלץ מכוער).

ההרגשה היא שמי שרשם את התסריט לסרט הזה, גילו הוא כשל שחקני המשחק, נע בן תשע לשש-עשרה.

The changed man

לקחתי מחבר את הספר הזה לפני הרבה זמן, הערכה גסה: שלוש שנים ורק אתמול, סוף כל סוף היה לי זמן וחשק, שילוב מאוד נדיר אצלי, לגשת לקרוא אותו.

הספר הוא מקבץ סיפורי אימה (dread) מאת אורסון סקוט קארד, ההוא מ"המשחק של אנדר", ההוא שכולם התנפלו עליו באייקון לפני שנתיים, המורמוני (ככה אמרו לי). חוצפה היא מבחינתו להתחיל את הספר בהתבייכנות כללית על מהי אימה מלווה בתירוץ לכתיבת הספר הזה כאילו על מנת להראות לעולם- זוהי אימה, ואז לגולל בפני הקוראים דפים רבים של שעמום וחוסר עניין.

אמנם עד כה קראתי רק שלושה סיפורים מתוך האחד עשר אבל אם הרמה לא תתחיל לעלות אז טולקין הוא לא הסופר היחידי שיהיה ברשימה השחורה שלי. הדבר היחיד שמפחיד עד כה זה שאיזושהי הוצאת ספרים לקחה על עצמה להוציא את הספר הזה והדבר הטוב היחידי עד כה שהספר הזה קצר (200 עמודים).

שלושת הסיפורים הראשונים נראים כמו פלט של סדנת יצירה לילדים בעייתיים. נראים כמו קשקושי רקע על מפית מסומנת בעיגול ספל הקפה שמלווים שיחות סלולר משעממות עם ההוא שמסביר לכם על הלילה שלו עם ההיא. אם אחד הילדים של אורסון היה נקרא "אנדר" הייתי יכול להישבע ש"המשחק של אנדר" היה לכתוב את הזבל הספרותי הזה בזמן שאבא רושם ספר רציני.

-סיימתי... אוי איזה ספר מעולה יצא לי... אני אהיה מפורסם אפילו בישראל והישראלים יזמינו אותי לכנס עם הרבה דחויים חברתיים והמון מוזרים! אבל אין לי שם לספר... שם... שם... אה! אני אקרא לו "הספר הטוב היחידי שלי"!... לא, זה לא טוב... אה, אני יודע! אני אקרא לו...

-אבא, תראה, רשמתי כבר שלושה סיפורי אימה ממש גרועים...

-אנדר! קטעת לי את חוט המחשבה! הלך לי השם הטוב היחידי לספר הטוב היחידי שאני אי פעם אכתוב... תחזור למשחק שלך, אנדר...

כן, זה בערך היה ככה.

חכו לעדכונים נוספים...

היסטוריה של אלימות ואראגורן

למעט קטע הסקס הראשון ובהחלט להוציא את הקטע האונס/סקס השני הסרט פשוט מעולה. העלילה פשוטה והרעיון מוכר, לא מתוחכם, לא מהפכני ולא שובר מוסכמות או גבולות. הביצוע, לעומת זאת, גאוני בכל פרמטר, הסרט זורם בקצב הנכון, מתאפיין בדיאלוגים טובים, באמינות הדמויות וברגשות אמיתיים בקרב הצופים.

אמנם קשה בהתחלה לראות את הבן של אראגון מקבל השפלות בבית ספר (איש! אבא שלך הוא המלך של גונדור! איך אתה נותן לערס הזה להשפיל אותך...?) אבל ברגע שאתה מסביר לעצמך שזה בעצם prelude לשר הטבעות כאשר אראגורן היה עדיין ריינג'ר אז הכל מתחבר לך.

אני מוכרח לציין שהסרט כל כך טוב שאפילו הטריילר ל"Lord of war" שהגיע לפניו היה מעולה.

ממליץ.

"אישה פשוטה"
לא כל יום מגיע סרט שהוא כל כך גרוע שאחריו רציתי לראות עוד סרט רק על מנת לשכוח את הסרט הקודם. סרט כל כך גרוע שנראה כאילו זוקק בקפידה, כאילו נערך והודבק מהDeleted Scenes של סרט תלמידי מגמת קולנוע בבית ספר לא כל כך מצליח. סרט נטול עלילה, נטול דמויות, נטול נקודת שיא ונטול התרה. סרט שהוא כל כך גרוע שאתה בטוח ששיקרו לשחקנים והם בעצם חתמו על תסריט אחר לגמרי או שהסרט הופק על ידי המאפיה וכל השחקנים בסרט נסחטו כי הם היו חייבים הרבה כסף. סרט שאתה לא מבין איך הצילומים שלו יצאו ישרים ועומדים כי אתה נשבע שאם אתה היית מצלם היית נרדם על המצלמה.

זהו הסרט "אישה פשוטה" שעכשיו מציג בקולנוע. הסרט שהוא רקוויאם של כל מה שטוב בעולם, כל מה שמעניין, מושך ומסקרן. הסרט מציג דקות אינסופיות של שעמום אטומי, חוסר עניין, אפתיות ורצון למות. סרט שלוקח את כל הטוב שבך וזורק אותו למים לא לפני שהוא מעקר אותך וכירורגית מוציא לך גם את הכבד וכליה אחת ושורט לך את המעיים תוך כדי.

"אישה פשוטה" הוא פסגת חוסר הכשרון של השנים האחרונות, עומד איתן על גבעת הכשלון החרוץ. ברשימת הדברים שאעדיף לעשות על לראות את הסרט הזה עוד פעם נכנס גם לתקוע לעצמי שברייה ברגל ולנסר לעצמי עם מסור ידני את הגיד מעל עקב אכילס.

"אישה פשוטה" פותח בפניך עולם של אנשים שפחות טובים ממך בכל פרמטר, אתה יוצא מן הסרט הזה בהרגשה טובה של "טוב, לפחות אני לא ביימתי או שיחקתי בסרט הזה". הרגשה שמתחלפת לכמה שעות בהרגשה של "וואי, בא לי למות".

שמור   בטל

Dream Theater- Live At Budokan (DVD)

אני חייב להודות שהלכתי לקנות את הDVD של ההופעה בניו-יורק ולא של ההופעה בבודוקאן בטוקיו- ההופעה בטוקיו נופלת מעט מההופעה בניו-יורק- אך מכיוון שלא היה להם אז קניתי לעצמי את האחרונה. לא התאכזבתי.

הקהל היפני הוא קהל שקשה לקהל המערבי להזדהות איתו. אני מאמין שהמעריץ המערבי של Dream theater נוטה להעריץ את הגיטריסט ג'ון פטרושי ואת הסולואים המבריקים שלו, או את ג'ורדן רודנס הקלידן והסולואים המסובכים להפליא שלו, או אולי את הסולן, כנראה המוכשר ביותר בתחום, ג'יימס לה-ברי שאפשר לשמוע שהוא לא סתם שר אלא פורט על מיתרי הקול שלו כפי שפטרושי על מיתרי הגיטרה.

הקהל היפני לעומת זאת מעריץ את מייק פורטנוי- המתופף. מייק הוא בהחלט אישיות להערצה, הוא מצחיק, הוא כשרוני והוא חוט השדרה של הלהקה (הוא זה שהיה אחראי על הDVD של ההופעה החיה הזו וזו של ניו-יורק למשל), אך מבחינתי הוא עדיין המתופף וקשה יותר להתלהב מסולו תופים לעומת סולו גיטרה או קלידים, שלא לדבר על השירה האופראית של לה-ברי.

לעובדה שהקהל היפני מעריץ את המתופף בעיקר מצטרפת העובדה שהדרישה שלהם היא דרישה לרעש, לעוצמה, לדיסטורשיין, לתופים מאוד חזקים ומיתרים מתוחים כמה שיותר גבוה. אי אפשר להוסיף הרבה מדי בס, תופים או דיסטורשיין מבחינתם של היפנים וזה מה שהם אוהבים אצל Dream Theater. לצערי ככה גם הופעה בטוקיו נראית- למרות שהלהקה כן השחילה את Hollow years ו Goodnight Kiss, שהעמידו את הקהל היפני משתומם, רוב המופע לא מכיל את ג'יימס לה-ברי והוא מורכב משירי הרוק הכי כבד שהם הצליחו למצוא. Dream Theater לא עושים רוק כבד גרוע אבל בכל הופעת רוק כבד צריך להרגיע קצת את הדציבלים עם שירים מלודים יותר ו2 שירים מתוך 18... זה לא נקרא להרגיע- אני אישית הייתי יכול להתעלף במופע כל כך אינטנסיבי והאמת היא שכאשר ראיתי את הDVD ריחמתי על לה-ברי ש90% מהמופע בכלל לא היה על הבמה אלא הלך אל מאחורי הקלעים (למי שלא יודע, לה-ברי לא מנגן על שום דבר אלא רק שר ולכן אין לא מה לחפש בקטעים האינסטרומנטליים של הלהקה. יש הרבה כאלה).

הDVD ערוך מצויין, הקטע הדוקומנטרי הנילווה שבא להראות את ההכנות לקראת המופע הוא קצר יחסית וקולע. אין שם מריחות אינסופיות של קטעים אישיים עם האומנים אלא הסברים קצרים ונחמדים של חברי הלהקה לגבי מגוון נושאים רלוונטים. ג'ון מיונג לא מדבר הרבה אבל שאר חברי הלהקה משתפים פעולה- בעיקר מסבירים שהם עייפים בטירוף בגלל הג'ט לג.

שני קטעים נוספים, John Pertrucci Guitar World ו Jordan Rudess Keyboard World באים לענות על כמה שאלות של מעריצים שרופים לגבי כל מיני אבירים טכניים של השניים בזמן ההופעה. האמת היא שהקטעים האלה מעט ארוכים ודי משעממים. בנוסף אף אחד מחברי הלהקה לא ניחן בהומור יוצא דופן ולכן קטעי הדיבור איתם לא זורמים.

Mike Portnoy Drum Solo הוא קטע שמראה סולו תופים של מייק פורטנוי בהופעה אחרת, נראה לי יום לפני ההופעה הראשית בטוקיו, בו מייק מזמין אנשים מהקהל להצטרף באיזשהו שלב אליו. הסולו מצויין, מייק מגניב ואפילו שיפנים עם שיער ארוך נראים מגוחכים להפליא הקטע יצא מאוד מאוד חמוד.

לבסוף הDVD מכיל גם קטע שנקרא The Dream Theater Chronicles 2004 שמכיל סקירה מהירה מאוד בעזרת הבזקי צילומים, על פני כל התקופה שהלהקה היתה קיימת ועשתה מוסיקה החל מהתקופה בה הם עוד נקראו Majesty- קטע קצר ומאוד לא מעניין. גם לא ברור בנוסף.

בעיה אחת גדולה של עם הDVD הזה, היא לא בעיה שתגרום למעריץ השרוף לא לקנות את הDVD אבל היא בכל זאת בעיה- Dream Theater לא יודעים לתת הופעה חיה. הם גאוני מוסיקה, נגנים מוכשרים ונחמדים בטירוף אבל הם לא החומר שממנו עושים להקת רוק- הם די חנונים ובהופעות החיות שלהם לא רואים אנרגיה זורמת על הבמה. כל ניצוץ של רוח חיים על הבמה משותק מיד בעזרת האנמיות הבלתי נסבלת של ג'ון מיונג הבסיסט שאפשר לחשוב שהוא ממש לא נהנה מההופעה על פי האפתיות שלו וחוסר הזרימה שלו עם המוסיקה ברקע.

בנוסף, מכיוון שהסולן אינו מנגן זה די מבאס לראות אותו יורד כל הזמן מהבמה ואני לפחות מצאתי את עצמי יושב ואומר לעצמי "נו, חברה תנו לו לשיר... אל תהיו רעים"- כמו פולני טוב.

Dream Theater לא מתרוצצים על הבמה מצד לצד, אולי זה קשור לעובדה שרק שניים מהם יכולים (השאר הם הסולן שאינו נמצא, המתופף שלא יכול לעזוב והקלידן שמשותק לסינטיסייזר). ואחד מהשניים האלה (ג'ון פטרושי) חייב כל הזמן להחליף את סגנון הצליל בגיטרה שלו עם הפדלים מכיוון שאין גיטרה מלווה בDream Theater. זה אמנם לא תירוץ לעמוד כל הערב בערך באותו מקום אבל זה נסיבות מקלות. מג'ון מיונג אני לא מצפה לזוז והוא אכן כל הערב לא זז בכלל.

הDVD מראה את הצד החלש של Dream Theater בהופעות כמו גם את הצד החלש של הקהל היפני אבל הוא עדיין נותן ויזואליות לאחת הלהקות החשובות והטובות ביותר בהיסטוריה של המוסיקה.

קנו בכל מקרה.

מבחן הגיל של המדינה
אמנם יצא לי שאני צעיר ב7 שנים מגילי האמיתי אבל אני בטוח שהבדיחות של שלום אסייג, הערות של פנינה רוזנבלום והמריחות של יורם ארבל הורידו לי, יחדיו, 10 שנים מהחיים.
אינני מצליח להבין (אולי כי אני צעיר מדי) למה ערוץ שתיים מתעקש להזמין את שלום אסייג לכל תכנית שהיא על מנת לספק את האתנחתות הקומיות, בטח ובטח לא מבין זאת כאשר התכנית רצופה בפרסומות והערות מגוכחות של אישים כמו פנינה רוזנבלום ואינה דורשת אתנחתות מהאתנחתות. שלום אסייג נחשף פעם אחר פעם, כמו שלישיית "מה קשור" כמוקיון שצוחקים עליו ולא ממנו. הבדיחות שלו יבשות וההומור שלו מרקיב. את הכפיים היחידים שהוא קיבל יורם ארבל סחט בשבילו ואני בטוח שהאחרון עשה זאת רק מפני שהוא קיבל הוראות מהבמאי לעשות כן.
שלום אסייג היה צריך לצאת בן 4 מהמבחן הזה...

כנראה שערוץ שתיים קיבל את תוצאות "מבחן האיי.קיו של המדינה" והתרשם מהם לא לטובה אחרת אינני יכול להסביר למה השאלות הוצגו בקצב שהספיק גם לעולים חדשים (שלא יודעים עברית כלל ויכלו לפתוח מינות ולתרגם מילה במילה ועדיין להספיק לענות). אולי הם פשוט ריחמו על פנינה רוזנבלום...

כמה שיאים סיפקה התכנית הזאת וביניהם היו סדרי היום של נשים עסוקות באמת כמו פנינה רוזנבלום ורוני דואני. עם כל הכבוד לזוג הזה מה לכל הרוחות אני יכול ללמוד מהן לגבי ניהול אורך חיי?- אין לי את המיליארדים של פנינה ולא את המטפלת האישית של רוני דואני. מה לי ולהערות פילוסופיות כמו "חשוב לשמור על עור הפנים" או "אם לא היתה לי את המאמנת האישית פעמיים בשבוע פשוט הייתי קורסת".

השיאים הנוספים היו בסדר כרונולוגי: הפסקת הפרסומות הראשונה, השניה, השלישית, הרביעית, החמישית, השישית... השמונים ואחת, השמונים ושתיים ולבסוף הכתוביות.

שמור   בטל

"המוח"

בצוות ההפקה של התכניות של ארז טל, מחברי השאלות נחשבים פחות ממכינת הקפה. סך הכל זה הגיוני- למכינת הקפה, דוגרי, יש הרבה יותר עבודה מאשר למחברי השאלות. כמה שאלות כבר יש בתכנית אחת של ארז טל? 20 שאלות? וגם אלו כוללות את ה"מה שלומכם, הכל בסדר?" כאשר ארז טל מתעדכן במצב המתמודדים שלו אחרי כל חזרה מהפסקת פרסומות ולכן, בהנחה שאת השאלות לשלום המתמודדים ארז טל מחבר על המקום (הוא מאוד חריף ומקורי) למחברי השאלות אין הרבה עבודה. לעומת זאת, אתם יודעים כמה קפה שותים בהקפה של תכנית טלוויזיה?

משחק יחיד, משחק קבוצתי, משימות, עזרה מהבית, לקנות, למכור, סרטים, חופשות, משחקי חדרים, עצבים חזקים ומעיים רגישים... כמה שטויות אפשר לדחוף לשעשוע שאלות אחד?

לפחות השקשוקה שאחותי ובעלה האכילו אותי היתה טובה.

Meg White

אני לא יודע מי נתן לטיפשה הזו רשיון לתופף ומי החירש ששמע אותה והחליט להחתים אותה ואת אחיה על חוזה הקלטות. בטעות קניתי את הדיסק שלהם כי היה הרבה רעש לגביהם. סכ"ה, על פניו הם נראו כמו זוג שעושה מוסיקה קצת אחרת לאנשים שחושבים- אולי לא מלודיקה מהפנטת או סולואים מפילים אבל בכל זאת ניצוץ של כשרון...

לא ניצוץ, לא נצנוץ ואפילו לא מנורת לד קטנה! לא יצא לי לשמוע דיסק כל כך רע כבר הרבה זמן. השירים בElephant, כל כך פשוטים וגרועים בפשטותם שהרגשתי כאילו גנבו לי את הכסף, ירקו לי בפרצוף ואז גם הרביצו לי על זה שלא בלעתי את הרוק במכה ראשונה מהאויר. מה חשב לעצמו Jack White כאשר הוא נתן לאחותו חסרת הכרומוזום לתופף ולמה הוא התעקש לשמר את חוסר הכשרון הזה על דיסק מעוגן בחוזה ועוד להפיץ את זה כדי שכל העולם יוכל לשמוע?! המקצבים שMeg White משתמשת בהם לאורך כל שירי הדיסק פשוטים יותר מאלו של ראפרים וגורמים לתקתוק המונוטוני של שעונים להישמע כמו Dream Theater. 

אתם מכירים את המתופפים האלה שבא לכם לקחת את מקלות התיפוף שלהם ולהרביץ להם איתם?... כן?- מה, גם אתם שמעתם את Meg White?

סודות נעולים
אני לא חושב שמאז "סטארגייט" ראיתי סרט שההבדל בינו לבין הקדימון (טריילר) שלו כל כך רציני כמו זה של "סודות נעולים". ההבדל כל כך רציני שאפילו חיים יבין נראה מוקיון לידו.

כאשר בפעם הראשונה ראיתי את הקדימון לסרט הזה, אני חושב שהלכתי לראות את "באטמן מתחיל". התיישבתי כולי מתמוגג על זה שהגיע סרט אימה משובח שהולך לגלות לי שרירי קיבה שלא ידעתי שקיימים והולך לצרוב לי תמונות מפחידות ישר אל תוך הזכרון ככה שאפילו בבוקר יום בהיר אני אפחד ללכת לשירותים. הטריילר מעולה: ערוך כמו שצריך ומראה לא הרבה מדי ולא מעט מדי- מספיק בשביל לתת לך תיאבון ללכת לראות את הסרט, אם אתה חובב סרטי אימה.

קשה לומר שהסרט בפועל היה סרט אימה. הדבר היחיד שהפחיד אותי בסרט הזה היא העובדה שמישהו אשכרה התבלבל וחשב שהוא אימה. שלא תבינו אותי לא נכון, הסרט בנוי טוב, עם תסריט טוב, קצב טוב, שחקנית אחת כוסית שחבל על הזמן, שחקני משנה מעולים ובעל אווירה טובה (טוב, האווירה היא ניו אורלינס שגרמה לכמה וכמה אנשים בקהל לגחך בייחוד כאשר אחת הדמויות בסרט מסתכלת מחוץ לחלון ואומרת "I think there's a storm coming")... אבל הוא ממש לא סרט אימה, האזהרה של משטרת ישראל מפני הקלטה פירטית של הסרט הפחידה אותי יותר מהסרט עצמו.

בגדול הייתי ממליץ ללכת לראות את הסרט. למי שיש סלידה מוחלטת מסרטי אימה אז אולי עדיף שבכל לא ילך לראות כי הוא יפחיד את עצמו רק מפני שאמרו לו שזה סרט אימה, אבל מי שחובב סרטי אימה שילך לראות- פשוט שידע שהאשכים שלו לא יתכווצו ויתחברו לאחד מרוב פחד.שמור   בטל