חלק I-
הכל היה מושלם והיקום פשוט נערך עבור המפגש שלי עם רוג'ר ווטרס: הודעתי לטכניון שישכו ממני בטקס חלוקת תעודות הסיום כי נבצר ממני מלהגיע, הפסיכולוג של הצבא דחה לי את קורס הקצינים כי אני אובר-חוכם ולכן ביום ההופעה הייתי לי במרכז הארץ פנוי ליציאה להופעה ואפילו הבוס שלי עשה את הצעד הנכון, לא הסתכן במוות על ידי כסא בראש, והסכים שאני אצא כבר בשעות הצהריים מהעבודה.
זיו אסף אותי ב14:00 ואני הייתי עסוק במשך שעתיים בלהגיד לאנשים שיעזבו אותי- 'אני לא פה'- שום דבר לא יהרוס לי את התוכניות שכן אם משהו היה מונע ממני מלפגוש את רוג'ר ווטרס אחרי בערך שבע שנים של ציפייה, הייתי מרים את הבסיס עם טיל בזוקה.
לקח לנו זמן להגיע לרחבת המופע, בעיקר מכיוון שהחלטנו לנווט לפי מפה שזיו הביא מהאינטרנט והיתה מודפסת בשחור לבן כך שאי אפשר היה להבין מספר דברים חשובים, כמו מספרי הכבישים, ממנה (המספרים היו בשחור, מודפסים על כבישים בשחור). תוצאה ישירה של יכולות הניווט שלנו באותו יום היתה ביקור זריז בפנייה לחרבטה, זה איפשהו 20 מטר אחרי הקו הירוק, איפה שנוכחות עבי השפם וכהיי העור מורגשת יותר מתמיד. עשינו סיבוב פרסה חרקתי וחזרנו לתחומי הקו הירוק ולכיוון לטרון.
הגענו ב16:30 רק על מנת לגלות שבקבוקון מים עולה עשרה שקלים. בערך מ16:40 כבר עמדנו בתור בשערים, ב17:00 הם נפתחו וב17:20 ככה היינו בהליכה מהירה לכיוון הבמה. סופו של עניין עמדו 15 מטרים מהבמה ודי במרכז.
חלק II- סמל, איזה ערבי מהאיזור החליט שסגנון המוסיקה הערבי שלו מאוד יתאים לחמם את רוג'ר ווטרס אז בשעה 18:20 בערך הוא עלה על הבמה והחל, עם להקתו, לתת לנו בדרבוקה והסלסולים הערביים... היה נורא וכאבי הגב שלי החלו לתת אותותיהם. עשר דקות לתוך מופע האימים של סמל הוא הזמין את מיכה שטרית, עוד אחד שחושב שסגנון המוסיקה שלו היה ממש במקום באותו זמן. אחרי שמיכה שטרית והפועלים הערביים שלו סיימו להרוס לי את היום משינה עלתה לתשואות עצבניות. נראה היה ששוקי וייס, המפיק, קלט שהקהל מאוד מאוכזב מכל עניין הלהקה הערבית-יהודית והוא הרים טלפון למשינה, שבטח באו למופע של רוג'ר ווטרס בשביל לראות, שיעלו ויעירו קצת את הקהל. משינה נתנה כולה שתי שירים, ולא שני השירים הטובים שלהם אלא דווקא שניים די פושריים- לעומת סמל הם היו מרעננים.
משינה ירדו ואיחלו לנו "תיהנו". בטח שתיכננתי על זה אבל לשוקי וייס היו תוכניות אחרות... דייויד ברוזה! עם שלל פרצופים אפיליפטיים דייויד ברוזה הוכיח שוב שמלל הוא תחום שאין לו עניין להיכנס אליו ולחן מתוחכם הוא איזור אפור מבחינתו. הוא הביא אותה בתיפופים על הגיטרה, בפריטות הממש מהירות שלו והקולות המוזרים שהוא מפיק מגרונו. היה נורא- כאשר חשבנו שזה נגמר לאור הקידה שלו וניתוק הגיטרה מהמגבר, הוא חזר שוב! שוקי, היה די ברור, ניסה למרוח קצת יותר זמן. "אז מה דעתכם על קצת רומבה?" שאל דייויד וייחלתי שהקהל יגיד לו "לא, תודה!" אבל ברוזה התיישב והחל לתת קצת רומבה, קצת הרבה מדי לטעמי.
לבסוף הוא סיים.
חלק III-
רוג'ר ווטרס עלה על הבמה ב21:30 בערך, לאחר אינספור כיוונים של המצלמות והגיטרה במשך שעה לפני והיה מדהים!
מי שעקב אחר ההופעה שם לב שהיא היתה מאוד, אבל מאוד, פוליטית והאמת היא שקצת התאכזבתי שהפעמים היחידות שרוג'ר פנה אל הקהל היו בשביל להגיד לנו איזה משהו פוליטי. רוג'ר ווטרס התברר להיות אחד שלא יודע להתחבר אל הקהל שלו ברמה יותר אישית מהשירים... אבל לא נורא! עדיין היה פשוט מדהים!
לטענת המומחים שווטרס איבד את קולו עד כדי כך ששאר חברי הלהקה שרים במקומו, אני חייב לציין שרוג'ר ווטרס לא שר את שירי פינק פלויד למעט החומה ופיינל קאט ולכן שירים אלה נמצאים מעל ליכולתו הווקאלית מאז ומתמיד, אין זה פלא שהוא לא שר אותם לאחר שהוא התפרק מפינק פלויד- הוא אף פעם לא שר אותם, תשוש או לא תשוש!
אני חושב שמעל הכל מי שעשה את ההופעה לאחת שלא תישכח, היה דייויד קילמינסטר (זמר השנה של 91' אגב), הגיטריסט הראשי שנתן מעצמו שחבל על הזמן ואפשר היה לראות שהוא נהנה בצורה בלתי רגילה מקהל הישראלי, שהשתתף בכל השירים ונתן מעצמו גם כן.
זהו בגדול,
לסיכום הנה לינק לאתר של הסקסופוניסט שמתלווה לרוג'ר ווטרס לסיבוב ההופעות הנוכחי- הוא רושם בלוג בו הוא מפרט חוויות מהמופע, יש כניסה לגבי ישראל גם כן אז שווה לקרוא:
http://ian-ritchie.com/rwblog.htm
יאללה ביי
