Thirteen going on Thirty
6/9/2021, 15:04

תכננתי לכתוב את הפוסט הזה ביום ההולדת ה-30 שלי. חשבתי לעצמי, כמה פואטי זה יהיה, לכתוב בבלוג שפתחתי בגיל 13 שהיי, נחשו מה, אני בת 30! ואז ניסיתי להיכנס לישראבלוג בשעה הפנויה בערך שהייתה לי באותו יום, שיכורה מיותר מדי יין, והוא לא נתן לי להיכנס אליו. וגם לא אתמול ולא שלשום. ואז היום חשבתי לעצמי, סעמק, תנסי להיכנס שניה שלא דרך הווייפיי. נכנס. איזה טרול האתר הזה.

 

גם הסרט המעצבן עם ג'ניפר גארנר יצא כשהייתי בת 13, ואולי עכשיו אם אצפה בו בגיל 30 אהנה ממנו יותר. אני בפירוש אזדהה יותר עם בת ה-30 האבודה שהייתה בטוחה שהיא הולכת להתחתן עם נסיך האגדות ובפועל מוצאת את עצמה מתעוררת בהנגאובר עם בחור זר בבית. סתם, לזכותי יאמר שאני בדרך כלל מסלקת אותם כדי לא להתעורר לידם בהנגאובר. לרעתי יאמר שאין לי שום בסטי זכר שזכור לי מגיל 13 שאוכל לחזור אחורה בזמן ולהבין שהוא אהבת חיי. חבל, כי זו הקלישאה האהובה עליי. חברים טובים שמבינים שבעצם אחרי כל השנים האלו הם היו שם אחד מתחת לאף של השניה, כמו בשיר You Belong with Me של טיילור סוויפט. יש פה איזה קורא ותיק שרוצה להתאהב בי?

 

אז איכשהו יצא ואני בת 30. רופאה כמו שתכננתי, לא בגיל 13 כשפתחתי את הבלוג הזה, אבל התכנון התחיל איפשהו בגיל 16, אז היי, זה יצא לפועל. מה עוד תכננתי? אני לא לגמרי בטוחה. מרגישה שהיו לי שתי שאיפות בחיים, אחת באה עם האתגרים שלה ונצלחה בשלום, והשניה...

ובכן, בגיל 13 כאמור ציפיתי לנסיך האגדות, והחיים לימדו אותי שנסיכים לא קיימים. הייתי מאוהבת רק פעם אחת בחיי במן אהבת נעורים תמימה ומטופשת, והיו עוד שני גברים שנכנסו לי ללב אבל במקרה של אף אחד מהם זו לא הייתה אהבה, זה היה כמעט. ואחד הכמעטים היה ממש לאחרונה, ונאלצתי לגדוע את זה כי זה נגרר יותר מדי זמן על הגבול הזה של הכמעט. את חושבת לעצמך ששברון לב זה משהו שחווים בתיכון בגיל ההתבגרות ואז הוא מכה בך בשלהי גיל 29 ואת מבולבלת כי את כבר אדם בוגר ומפוקח והגיוני, את לא אמורה להרגיש ככה! ובכל זאת את מרגישה.

 

אבל לא התכנסנו כאן כדי להתמרמר על חיי האהבה הכושלים שלי. בשביל זה יש לי בלוג אחר. התכנסנו למען הנוסטלגיה, לא? איזה קטע שעברו 17 שנה מאז שפתחתי את הבלוג הזה. זה זמן טוב להסתכל אחורה ולחשוב איפה לעזאזל החיים שלי. ואולי דווקא להשוויץ שאני בסך הכל כן מרוצה מהחיים שלי.

 

אני רופאה, כבר אמרנו, נכון? ועובדת עם ילדים שזה האושר הכי גדול. בכל פעם שאומרים לי שהגישה שלי מדהימה וכשאני רואה איך ההורים נרגעים לגמרי מהחוויה אני מתמלאת בהמון סיפוק, יודעת שאני במקום הנכון. זו באמת הנקודה העיקרית בחיי שאני מתפארת בה, הגעתי למקצוע שאני טובה בו.

 

אני מוקפת באנשים שטובים לי, ואת זה למדתי מחדש אפילו בתקופה האחרונה. ימי שברון לב הם ימים מאתגרים ובוחנים את כל האנשים סביבך ופתאום למדתי לשים את האצבע על יחס שאני ראויה לו ויחס שפחות. ולמדתי להעריך מחדש מי באמת ישקיע בשבילי ויעשה עבורי הכל. החברות שלי ספורות, כבר אין לי חבורות גדולות אבל כל אחת מהן היא עולם ומלואו ואני מעריכה כל אחת על מה שהיא נותנת עבורי.
וגם מבחינת המשפחה שלי והאנשים שסביבי התבגרתי והתגברתי ועברתי הרבה מכשולים שבצעירותי הקשו עליי. למדתי לבחור את המלחמות שלי, ועכשיו לפחות בפן הזה הכל מרגיש הרבה יותר נינוח. אם כי אני מחכה כבר בקוצר רוח ליצור את המשפחה החדשה שלי. 

 

אני אוהבת את איך שאני נראית, נשבעת. זה לקח הרבה זמן ושינויים פנימיים וחיצוניים אבל באמת שאני סבבה לאללה. יש ימים שבהם אני אפילו מרגישה ממש יפה. הם לא רבים, אבל הם שם. אבל יש לי עיניים מהממות, במיוחד בתאורה הנכונה, וחיוך מקסים, ובינינו, סליחה על השימוש במילה המחפיצה הזו, מותר לי כי אני מדברת על עצמי - אני די כוסית. בסדר, יש קצת שומן בטני, אבל אני אפרית ויש לי חושו וקצת שומן בטני לא גורע מכל הללו.

 

אבל באמת, אני הכי אפרית, הכי כיפית ומרימה, מצחיקה וזורמת ומעריכה את עצמי על כך. שנים הסתתרתי מתחת לחוסר בטחון עצמי באמונה שאני משונה ומוזרה ואף אחד לא יקבל אותי על האופי האמיתי שלי, החברותי, שמתלהב מהכל, שינסה למצוא נושא שיחה עם כל אחד. ועם השנים למדתי שאלו דווקא תכונות המפתח שלי. החיוביות והאופטימיות הנצחית שלי הן לא לרעתי, להפך. ואם יש מישהו שלא מתחבר אליהן אז באמת, באמת באמת שהבעיה היא שלו. 

 

וזהו, בגיל 30 הגעתי לשלב שבו אני מוכנה לשלב הבא. אני חושבת שהאבוקדו שלא הייתי מודעת לכך שהייתי סוף כל סוף הבשיל ומוכן לגמרי להרפתקה הבאה. כבר לא מחכה לנסיך האגדות, רק למי שיזמין איתי וולט וישב לראות איתי נטפליקס ולשמוע אותי מתמרמרת על עוד יום במרפאה ועל פציינט מעצבן או סייעת מעיקה. שיחבק ויגיד לי שלא נורא, יש גם ימים כאלה. ושאקום לצדו בבוקר וארגיש על ענן ורוד כשאקלוט כשאני מתעוררת מחובקת. 

וחוץ מזה יש לי עוד כל מיני תוכניות ל-17 השנה הקרובות. להתרבות. ואולי גם להתמחות, ולפתוח מרפאה משלי.

ולהיות מאושרת, זה הכי הכי חשוב. 

 

ולבת ה-13 שהייתי... אני מאחלת להיות סבלנית. השמועה אומרת שדברים טובים קורים לאלו שמחכים. לדברים מסוימים תמשיכי לחכות עוד הרבה זמן. אבל דברים נפלאים אחרים יבואו כשאת לא מצפה להם, והכל יקרה בדיוק בזמן הנכון.

אה, ותחבקי את סבא וסבתא. המון.

 

שנה טובה, שנשתמע רק בשמחות

שמור   בטל

2 תגובות     הוסף תגובה    קישור ישיר לפוסט _