לבלוג המלא
ישראבלוג
הוסף לקבועים
בר קבועים
סיפורונים
איש אחד עומד באמצע נחלת בנימין ומצלם במצלמה בלי עדשה.
הוא נראה לי קצת לא בסדר. אינסטינקטיבית אני מחבק אותה ועובר ללכת בצד השני שלה, זה שקרוב יותר אליו.
אני שומע אותו מתחיל שיחות עם עוברים ושבים ואני פשוט יודע שהוא יתחיל לדבר גם איתי. יש לי מין פרצוף כזה, תמיד היה לי.
כמובן שהוא פונה אלי, נראה לי שהוא באמת קצת משוגע. הוא מנופף במצלמה שלו וממלמל משהו על כך שהוא בא מהעתיד במטרה לצלם : "עוד מעט כלום לא יהיה פה, כלום. צריך לתעד. צריך לתעד את הכול".
משהו בנימת הקול שלו גורם לי להבין שהוא לא מסוכן, סתם קצת דפוק. קורה, זה לא פשע.
אנחנו הולכים והוא משתרך לידינו. הוא מחייך ושואל : "אולי תעמדו רגע כדי שאני יוכל לצלם אתכם ? צריך לצלם, אתם מבינים אותי ? אחרת כלום לא נשאר. אני באתי במיוחד מהעתיד".
אחרי שאני מסרב בנימוס הוא כנראה מבין את הרמז ומסתלק לחפש לו קורבן אחר.
אנחנו מתרחקים לכיוון אלנבי ואני שם לב שאני כבר לא מחבק אותה יותר.
הבחורה שמולי רוקדת במין רפיון גפיים כמו איזו בובת סמרטוטים.
היא יפה באופן מסוים. מספיק יפה בשביל שאחת לכמה זמן יזמין את עצמו איזה אחד לרקוד מולה כאילו באגביות. הריטואל חוזר על עצמו : הוא רוקד, מחפש עניין בעיניה והיא אפילו לא מודעת לקיומו. לבסוף הוא נסוג רק כדי לפנות את מקומו לבא בתור.
די ברור שהיא לקחה משהו אלא שאני לא מבין בזה מספיק כדי לדעת מה.
מצד שני נראה כאילו כולם פה על משהו, חוץ ממני. אולי זו הסיבה שאני היחיד שלא רוקד, אלא רק נשען על הקיר ומהנהן לפי הקצב. אלוהים, המוזיקה פה מחורבנת.
היא קצת יותר קרובה אלי עכשיו. בוהה בנקודה, אולי חמישה סנטימטרים מעל הראש שלי. אני משלב ידיים על החזה, אני בטח נראה די טיפשי עכשיו.
אין מקום ביני לבינה לעוד גוף רוקד. בחור אחד, צעיר, מתמרן את עצמו לימינה. הוא צועק בקול רם את המילים האלקטרוניות אבל היא לא זורקת לעברו אפילו מבט. אני מגלגל עיניים ומפנה את מבטי אל הרמקול הגדול שנמצא מאחורי. אני שונא את המוזיקה הזו אבל הבאסים מרעידים לי את הבטן וזה דווקא נעים.
היא כבר כל כך קרובה אלי ששדיה כמעט נוגעים בי. עיניה מרוכזות ברמקול והיא פושטת את ידיה לצדדים. אני יכול להריח את הזיעה שלה מעורבבת בריח בושם מתקתק. גופה מתעוות עם כל פגיעה של הקצב כאילו חוטים בלתי נראים קושרים אותה אל מעטפת העץ הרוטטת של הרמקול השחור.
היא מרימה את ידיה באוויר, כמו בפולחן דתי. אני שם לב לבטן השטוחה המבצבצת בשיפולי חולצתה המתרוממת.
פתאום צפוף לי, דחוס. אני מנסה לזוז אבל אין לי לאן. משהו סוגר עלי.
אני מרים את עיני לפגוש את עיניה. האישונים שלה מורחבים כמו שני חורים שחורים. הם סופגים את הרגע אליהם.
ההבעה שלה חלולה לחלוטין, כמו מתה. אני נבהל והיא פתאום מתעוררת.
היא מרצינה ומסתכלת מסביבה. כשמבטה שוב פוגש במבטי אני ממלמל איזו סליחה בקול חלש. לא יודע למה או אם היא בכלל שמעה.
היא מסתובבת בחדות ובתנועה מהירה, כמעט ריצה, יוצאת מרחבת הריקודים.
כמה זוגות עיניים עוד עוקבות אחריה ואז פונות אלי במבטים כמו מאשימים.
אני מתנתק מהקיר והולך. המוזיקה פה ממילא מחורבנת.
33 תגובות הוסף תגובה תגובות כאן -1 הפניות (TrackBack) לינק ישיר
דפים: 1
החודש הקודם (1/2009) החודש הבא (4/2009)
חזרה למעלה ישראבלוג שלח לי דואר RSS
עיצוב - פרנק נף
