כרגע סיימתי לראות את הסרט Elegy (בעברית קראו לו "חולשה ליופי") ואני רצה לספר לכם, זה עוד לא סדור ולא כלום, אבל אהבתי מאוד מאוד.
קווי המתאר הכלליים - בן קינגזלי הוא מרצה ומבקר תרבות ואמנות, שמתאהב בסטודנטית שלו - פנלופה קרוז היפהפייה, יש ביניהם סיפור אהבה כאילו קלישאי (המרצה והסטודנטית, האינטלקטואל והצעירה היפהפייה) שמתפתח לכיוונים בלתי קלישאיים ונוגע בכל מיני סוגים של צער (ומעורר אותם) על כל מיני אובדנים וביניהם הצער על אובדן היופי (דקירת הצער שהרגשתי אני לנוכח גופה המושלם של קרוז קיבלה משמעות אחרת כשהסרט הגיע לסופו).
קרוז באמת יפה עד כאב אבל קינגזלי, הוא מדהים. המבטים שלו, הדריכות וההתרגשות שלו כשהוא מסתכל בה, אי אפשר לא להתאהב בו. חוץ מזה שהוא מדהים ומרשים תמיד. לא כל הנשים נראות כמו פנלופה קרוז, אבל גם לא כל הגברים נראים כמו קינגזלי ומשדרים מה שהוא משדר.
והציטוט שאני רוצה לשמור לי (בשביל מה יש בלוג?), שכששמעתי אותו הייתי מוכרחה מיד לרשום -
I miss you. I miss all the places we never went
[למי שכבר ראה ומכיר: הסוף הוא כמו היפוך של ג'יין אייר, וזה מאוד יפה ומעניין. אם הייתי באוניברסיטה הייתי כותבת על זה מאמר.]