אתמול בערב היה לי תור לרופא שיניים שעשה לי סתימה במקום כואב במיוחד (מכירים את זה שמרדימים לכם את כל האוזן, הלחי והלסת ורק העצב שבשן שמטפלים בה נשאר ערני וכאוב להפליא?) ואחר כך הלכתי לי עם שני שקי הבד לסופר של רמי לוי, המכונה בפי "שמחת עניים", ושמפאת הפרוזאיוּת המטורפת של חוויית הקנייה בו אני נוטה להתפצלות קיצונית הרבה יותר מהרגיל בין הרוח לגוף. כלומר – אני לא באמת נמצאת שם כשאני נמצאת שם (אגב, כשהייתי ילדה הייתי ככה כל הזמן, כיום העובדה שרוב הזמן אני נמצאת במקום שבו אני נמצאת היא חלק מהשיפור הגדול באיכות חיי).
(ועל הפער בין החיים לבין החיים הפנימיים דווקא בזמן הקנייה בסופר, כתבתי את השיר שעל שמו ייקרא קובץ שיריי כולו. משום מה אני לא מצליחה להעתיק את הלינק אז אצרף את השיר בסוף.)
לא היו לי חמישה שקלים לעגלה והבחורה בקופה הראשית הסכימה לתת לי מטבע בתמורה לתעודת הזהות שלי. שיננתי לעצמי לא לשכוח את הזהות שלי בסופר בסוף הקנייה, כי זה נשמע יותר מדי כמו סיפור של נורית זרחי, ובסוף הקנייה ניגשתי לשם אבל הבחורה כבר לא הייתה, אלא איש.
"איך קוראים לך?" הוא אמר כשביקשתי את התעודה.
"לי עברון-ועקנין."
"גם עברון וגם ועקנין? למה את עושה את זה? עברון זה מהבית?"
אמרתי לו שכן והוא נתן לי את התעודה ואז שאל: "את הבת של רם עברון?"
"כן."
"מה אתו, הוא בסדר?"
"הוא מת."
"חבל..."
(עד פה – קצת דומה למחזה אבסורד, נכון? אבל מכאן ההפתעה הנחמדה)
"הוא ראיין אותי פעם," הוסיף האיש.
"באמת? מי אתה? מה עשית?"
"אני מרציאנו מהפנתרים השחורים. כשעשו עלינו סרט, והממסד האשכנזי לא רצה לקבל אותנו, אבא שלך נתן לנו במה," אמר בהתרגשות.
ואני זוכרת, זוכרת שההורים שלי דיברו על זה שאבא שלי ראיין ראשון את מנהיגי הפנתרים השחורים, אם אני לא טועה.
"הוא היה איש יקר," אמר מרציאנו בחום ונפרדנו ב"נעים להכיר" הדדי ולבבי.
אחר כך גיגלתי אותו. כנראה זה היה רפי מרציאנו, כי סעדיה מרציאנו כבר לא חי. מצד שני אם זה היה סעדיה זה היה יותר מתאים לאווירת מחזה האבסורד שבה התחילה השיחה. אבל הבה נבחר בריאליזם על פני האבסורד – אפילו בסופר.
והנה השיר שהבטחתי
החיים שמתחת לחיים
בַּסּוּפֶּרְמַרְקֵט הַתּוֹר מִתְאָרֵךְ.
זוּג יַלְדוּתִי לְמַרְאֶה,
הוּא בְּשֵׂעָר קָצוּץ וּמִכְנְסֵי שְׁלֹשֶׁת-רִבְעֵי
הִיא מְתֻלְתֶּלֶת
מִתְחַבְּקִים מֶרְחַק כַּמָּה קֻפּוֹת מִמֶּנִּי,
הוּא מְלַטֵּף אֶת שְׂעָרָהּ.
אֲנִי עֵרָה וְקַשּׁוּבָה מְאֹד
לִמְחִירֵי הַטִּיטוּלִים וְהַמַּטֶרְנָה
וְכָל מִינֵי גְּבָרִים פּוֹנִים אֵלַי,
לִמְכֹּר כַּרְטִיס אַשְׁרַאי
לְהַצִּיעַ שֶׁאֶטְעַם יוֹגוּרְט חָדָשׁ.
הַקֻּפָּאִית וַאֲנִי שׁוֹלְפוֹת בַּקְבּוּק מַיִם
וְשׁוֹתוֹת בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע בְּדִיּוּק
אֲנִי מְחַיֶּכֶת; הִיא לֹא.
וְכָל הַזְּמַן בְּתוֹכִי
הַחַיִּים הָרוֹחֲשִׁים מִתַּחַת לַחַיִּים
הֶמְשְׁכֵי דִּיאָלוֹגִים יְשָׁנִים
תּוֹעֲפוֹת רֶגֶשׁ
שִׁיר שֶׁל זָ'ק בְּרֵל,
אֲבָל אֲנִי עֵרָה וְקַשּׁוּבָה מְאֹד.