עוד מעט הוא מגיע. אחד בספטמבר. אני מודה (חנונית) שהוא תמיד ריגש אותי. סופו של אוגוסט האינסופי (למרות שקרו לי בחיים המון דברים נפלאים באוגוסט, אבל פיזית הוא קשה מאוד, ואני מודה - "חופש גדול" קשה לי גם נפשית) ומתחיל להיות ריח של סתיו ושל התחדשות ושל אפשרויות, וכל שנה מחדש, איזו תקוות שווא שהפעם יתפוגג פער הדורות שביני לבין בני גילי ואני אמצא את עצמי חברתית והכול יהיה טוב.
מאוחר יותר ההתרגשות נדחתה לאמצע/סוף אוקטובר, לתחילת שנת הלימודים באוניברסיטה. וכשהייתי מורה שבה ההתרגשות לאחד בספטמבר, אבל הייתה חזקה הרבה יותר! תמיד חטפתי כאב גרון והלכתי לישון מוקדם (כמו בשיר שלמטה. וגם עכשיו קצת כואב לי הגרון) ותמיד הרגשתי שאני עומדת לפני דבר גדול, וכך אכן היה בכל אחת משלוש השנים שבהן לימדתי בתיכון. ואגב - התלמידים שלי שהיו בי"ב בשנה הראשונה שלימדתי, הם עכשיו בגיל שאני הייתי אז - 25. אם אני לא טועה. זה מדהים אותי וגם כולנו נראים לי נורא צעירים .
ואחר כך, בשנים שלא היה לי קשר עם שום מוסד לימודי משום כיוון, נשארה ההתרגשות של הסתיו ושל ראש השנה אבל אחד בספטמבר, עם הריח המשכר של מחברות חדשות (מממ...) כבר לא היה.
ובשבוע הבא, ביום שלישי, אני לוקחת את הדרי שלי לגן. בהתחלה רק לשעתיים, וכל פעם קצת יותר. ביום שישי נפגשנו עם צמד הגננות החמודות שלה, ואז היא באה וכבשה אותי. התרגשות אחד בספטמבר. ואז בא גם השיר - למרות שתשרי יגיע רק בעוד שלושה שבועות...
נוסף על הדברים היפהפיים שכתבה רחל שפירא במילים המופתיות, אני רוצה לציין שהלילה, לראשונה מזה זמן רב, ישנו בלי מאוורר!
ולגבי השיר - רציתי מאוד למצוא את הביצוע של סוזן ופראן, כי אני לא עומדת בקסמן של קנדיות עם קולות מפותחים, וכי הן שרות את הצלילים הגבוהים בצורה חצי-אוורירית (לא אוורירית ממש, כמו שהמורים לפיתוח קול לא מרשים, רק אוורירית מספיק כדי להקסים; ע"ע הקנדית הראשית, ג'וני מיטשל). למרות שאני מתה על מזי כהן (מי זוכר את השיר "בוא בטוב"?), אבל בשיר הזה פחות. ועוד משהו גאוני בשיר, שהלחין דני עמיהוד (מי זה???) - בשורה הראשונה, "השמים משתנים לעיני החקלאים", במילים "השמים משתנים" גם האקורדים משתנים חמש פעמים! (אם אני לא טועה). וזה כל כך יפה שההרמוניה עושה את מה שהמילים מספרות - משתנה לנגד אוזנינו.
שיהיה סתיו שמח ושנת לימודים שמחה!!!