תמיד זכרתי שהוא אמר את זה, זה היה חלק מתפאורת הילדוּת ולכן עלה בקלות רבה באסוציאציה בשיחה עם חברה, "כן, כמו שאבא שלי אמר, ילדים – בנותיו למשל – מתחילים לעניין אותו רק כשהם נהיים בני שיח אינטלקטואליים". והיא, שהכי רגישה בעולם, קלטה שהדבר נאמר בלי כאב ולכן יכלה להגיב ב"'בנותיו למשל', זה מצחיק, למרות שאאוּץ'".
(ואנחנו, בכל יציאה מהבית מדרגה אחרי מדרגה עם הפרטנרית האינטלקטואלית הקטנה שלנו: רגל... ועוד רגל... יופי! וואו!).
אז זכרתי, בשיחה עם החברה שלשום, ואתמול באה פתאום איזו תדהמה, ושאלתי את אמא שלי – נכון שהוא באמת אמר את זה?? ומתי? ובת כמה הייתי? (כמה פעמים הוא אמר, ואני הייתי בכיתה א', וזה היה מן הסתם בהקשר שאחותי הגדולה ממני בשבע שנים התחילה סוף סוף להיעשות מעניינת).
ואחרי התדהמה בא הכאב. פקעת רגשות דחויה ב-28 שנים.
וזה נשמע כאילו אני מתחשבנת איתו אבל לא. הרי הוא, אם היה כאן והייתי מזכירה לו את זה, אני יכולה לראות את ההבנה והכאב מתפשטים על פניו.
ומחר באמת יום השנה.
show me what to do
tell me what to say
show me how to move
to make you look my way
everybody wants to dance
with my daddy