מיץ תפוזים סחוט מזכיר לי את ילדותי הלונדונית וזו מקבילה די סבירה לעוגיית המדלן של פרוסט, אבל הבוקר בסופר התעורר בי זיכרון תחושתי מפורט דווקא לנוכח מיונז. לא כל כך רומנטי, אבל בזיכרון שלי כן. קודם כול, אני אוהבת מיונז. הכי מדהים בעולם בעיניי זה לחם אחיד שפורסים בבית (ואם אני הפורסת – פורסים בעוביים לא שווים...) למרוח במיונז ולאכול. ועוד פרוסה ועוד אחת... (כבר שנים לא עשיתי את זה).
אצל ע' טעמתי לראשונה מיונז ממש ממש טוב. כזה של חֶברה מחו"ל (אחת מהשתיים המפורסמות, מן הסתם, לא זוכרת איזו). נדהמתי כמה זה טעים. ואולי בגלל זה החזיר אותי המיונז בסופר (דווקא הישראלי הפושטי) 18 שנים אחורה אל המטבח של ע' בשעת ערב, אני יושבת ליד השולחן והוא טורח ליד הכיריים ומדבר איתי. ע' סיפר שלפני כמה זמן מצא את עצמו עם חמישה קילו עודפים והוריד אותם תוך שבועיים, "זה די פשוט העסק הזה", אמר בעודו מכין חביתה בזריזות ידיים. ע' היה סטודנט לטבחות ואפילו החביתות שלו היו משהו אחר לגמרי, הוא היה מתבל אותן בכל מיני רכיבי קסם. השילוב של האמירה "זה די פשוט העסק הזה" עם הידיים העסוקות המיומנות הקסים אותי, דווקא כי ע' בכלל לא היה כזה, בוטח ופרקטי, וטעם המיונז וטעם החביתה שהדהימו אותי ודאי התערבבו בטעמים אחרים, טעם החידוש שבכל החוויה הזו של אהבה ממומשת וקשר ובן זוג ראשון והטעם הנפלא כשהחיים שבחוץ לובשים פתאום צורה שמזכירה את החיים שבפנים, כשהחיים מתאחדים לרגע עם סיפור רומנטי פנימי. וטעם ישיבתי במטבח לעת ערב עם ע' הצנום, שהאור החם מלטף את תלתלֵי ואת עינֵי הדבש שלו.
