יום ראשון בבוקר בתחנה המרכזית, בשובי מהסופ"ש אצל ת' ברמת גן, אני מתחילה להרגיש את הניתוק הזה של מי שנמצא מתחת למים, באוזני רעש רקע מתמיד איטי-איטי-איטי... ואני מבינה שאני חולה, ועד שאני מגיעה לדירתי בבית הכרם זו כבר עובדה ואני יודעת שכל מה שאצטרך זה את המיטה שלי ואת חיבוק השמיכה, ואולי גם ספר, ובדמדומַי ובנים-ולא-נים אני מאושרת, אני לא זקוקה לת', אני לא זקוקה לאותות אהבה ולא להקשבה ולא לדיבור ולא לפתיחוּת ולא שיביא לי ולא שיבוא אתי. אני נחה. נחה ממחסור, נחה מרעב, נחה מהזדקקות.
