התמוססות

אני קוראת את "למאטיס יש את השמש בבטן", ואני כל כך אוהבת את יגאל ומתגעגעת אליו.

אה, רגע. זאת לא אני. אוף. שוב נכנַסְת לתוך ספר. אני יוצאת וסוגרת ונזהרת לא לטרוק אותו על האצבע או על הלב, שגם ככה הוא פלסטליני ונמעך בקלות יתרה.

כדי לברוח ממאטיס אני קוראת, לא בפעם הראשונה, את סדרת הספרים של ג'ספר פורד שמתחילה ב"The Eyre Affair". הספר הזה ונדמה לי שגם הבא אחריו תורגמו לעברית. אני לא יודעת איך, זה בלתי אפשרי.

גם גיבורת הספרים של פורד, שקוראים לה תרזדיי נקסט (זה אפילו נראה נורא בעברית. היא Thursday Next: יום חמישי הבא) נכנסת לתוך ספרים. אתמול לפני השינה (שלי) קראתי איך לפני השינה (שלה) היא קראה ב"רובינזון קרוזו", וכשהתעוררה בבוקר מצאה ליד מיטתה אגוז קוקוס וקצת חול.

בין לבין חלמה על איש שחי בתוך זיכרונותיה, כמו יגאל בזיכרונות של ריבי או אולי של יהודית קציר.

אני אוהבת לקרוא את פורד. הוא מנוחה ללב הפלסטליני, במקום ללוש את הלב הוא לש את האינטלקט ואת שרירי הלחיים של הצחוק.

הוא בעצם חגיגה לכל מי שאוהב ספרות אנגלית. איזו ביקורת ספרותית יכולה להיות נוקבת יותר מה"אמיתות" שהוא חושף – מיס הווישם נהגת מכוניות מירוץ, דייוויד קופרפילד רצח את דורה כדי להתחתן עם אגנס ואחר כך הוציאו אותו מהספר והוא הוחלף בדייוויד מזויף [גאוני!]. היתקליף זוכה מדי שנה באוסקר של הדמויות הספרותיות.

וכל זה תענוג לאנגלופילים. לפני שנים, כשעבדתי במוסף תרבות של מקומון, אמר לי העורך שלי: "אבל את לא יכולה להיות גם אנגלופילית וגם פרנקופילית. את צריכה לבחור!"

סליחה, אורן. לא בחרתי עד היום. וכמו שג'ספר פורד לאנגלופילים, התענוג המקביל לאוהבי הצרפתית הוא סדרת ספרים מרנינה של דניאל פֶּנַק, שגם ממנה שני ספרים תורגמו לעברית. הראשון נקרא "על פצצות ומפלצות" (למרות שטקסט הגב של התרגום העברי הופך משום מה את הסדר בין הספר הראשון לשני). כפי שיעשה פורד האנגלי אחריו, פנק יוצר עולם פְּנים-ספרותי עשיר ומרנין, שכל מי שהסתגר בחדר בילדותו עם המון-המון ספרים (וגם קצת קומיקס) מרגיש בו בבית. הפרוטגוניסט שלו הוא בנז'מין מלוסן, שאמו נוהגת להתאהב כל פעם בגבר אחר, ללדת לו ילד, להשאיר את הילד בידי אחי המשפחה הנאמן ולעבור לגבר הבא. בנז'מין צריך לפרנס את כל האחים האלה, ואי לכך הוא עובד בחנות כלבו גדולה. בתור שעיר לעזאזל. בכל פעם שיש ללקוח כלשהו תלונה, מזמנים את בנז'מין וצועקים עליו והוא מקבל עליו את האשמה, עד שנכמרים רחמי הלקוח. אם הם נכמרים. בהמשך הוא עובד בתפקיד דומה בהוצאת ספרים. כשעיר לעזאזל מקצועי שגם מגדל את הילדים שהרתה אמו 'בחטא', בנז'מין נושא על כתפיו לא רק את אשמת העולם אלא גם לא מעט קונוטציות, מישו הנוצרי ועד הפילוסופיה של רנה ז'יראר.

אחרי ספרים רבים בסדרה פנק מגיע למקום הבלתי נמנע שפורד מגיע אליו כבר בספר הראשון, אבל גם אצל פנק הוא היה נוכח למן ההתחלה: התמוססות הגבולות בין מציאות לבדיון. אחד האחים הקטנים - Le Petit, ובתרגום נהדר של חגית בת עדה: זוט. כי במשפחה מרובת ילדים כל כך וקומיקסאית כל כך, לא נותנים לכל הילדים שמות של ממש - מתעקש לגלות את זהות אביו העלום, ובסופו של דבר מתברר שהאב אינו אלא דמות מרומן בלשי.

דניאל פנק, מורה לספרות בחטיבת ביניים בבלוויל, שכונת מהגרים בפריז, נהג להקריא לתלמידיו קשי היום את "אנה קרנינה". גם בנז'מין מקריא לאֶחיו יצירות מופת לפני השינה, ולא מרשה להכניס הביתה מקלט טלוויזיה. מבחינה זו הוא (בנז'מין, ואולי גם דניאל פנק) אליטיסט, אבל הוא אליטיסט גמיש. הוא יודע שהחומר הטוב, זה שאנה קרנינה עשויה ממנו, הוא אותו חומר של הקומיקס והבלש, ואולי הוא יודע שלפעמים צריך לנוח מהרגש הגבוה במגרש המשחקים.