אם אני זוכרת נכון, ההצגה התחילה ככה: רק וידאל (המסַפֵּר) היה על
הבמה, והוא אמר משהו, ואז לחץ על פליי בטייפ שהיה לרגליו ונשמעו הצלילים הכי
נפלאים בעולם: תופים בקצב כזה שאי אפשר לעמוד בפניו, אלה פיצג'ראלד שרה את The man I love, והבמה (החלל. אף פעם לא הייתה לנו במה) קמה
לחיים.
הקסטה הייתה באחריותי, אני הייתי עוזרת הבמאי, אבל אינה עוד, ומאז בכל
פעם שאני שומעת את אלה פיצג'ראלד שרה את The man I love אני מצפה לתופים הגאוניים
האלה, הכאילו מנוגדים לרכות של השיר אבל דווקא מעמיקים אותה.
החיכיון לאיש האהוב (כתבו האחים איירה וג'ורג' גרשווין) עובר כמו
לפיד: אלה פיצג'ראלד הצעירה, בילי הולידיי, אטה ג'יימס (ויש עוד הרבה ביצועים
קאנוניים וגדולים) - כולן עוטפות בערגה ויופי.
וגם קייט בוש, שבהתחלה הופתעתי מנפלאוּת הביצוע שלה, אבל בעצם מה
מפתיע כאן? הרי היא קוסמת, קייט, היא יכולה הכול. וכמו שהתופים ההם (בזיכרון) לא
גזלו מהרכות, התיאטרליות של קייט לא מפחיתה מהעומק הרגשי שלה (וזה אולי מה שמפתיע
אותי בה כל פעם מחדש).
מבין הגירסאות העכשוויות מצאתי אחת שעושה משהו דומה למה שעשו התופים
ההם – מלבישה לשיר גלימה אחרת, ממקום אחר, שרק חושפת ומדגישה אותו. והזמרת הזאת, הינדי
זהרה, עם קול רגשי, מוזיקלי, מלטף, מרוקאית-צרפתייה, מתאימה לי כל כך 
. היא כנראה תהיה האובססיה
החדשה שלי להתוודעות, האזנה וריקוד.
אבל הדרך מתחילה באֶלָה וגם שבה אליה, לאלה המבוגרת יותר שכשהיא שרה Maybe I shall meet him sunday… maybe not, יש בזה עומק אחר,
פיכחון, ובדקה 2:00 מתחיל משהו שדומה למה שאני זוכרת מהקסטה המסתורית שהתאדתה לי
(אבל אני לא חושבת שזה בדיוק זה), כאילו היא אומרת, אֶלָה, שבזמן שמחכים ועורגים
למשהו שיבוא, אולי ביום ראשון, אולי בשני, ואולי לא, בואו בינתיים נשחק-ננגן (play), נאלתר ונתענג על הדבר הנפלא והמרפא הזה
שנקרא מוזיקה.
(אני אוהבת את הדיאלוג עם הקונטרבסיסט בסוף כשהיא אומרת לו: ספר לי על
האיש הזה. כן, כזה הוא?)
And I'm a music lover, היא אומרת כאן. עוד שיר
מאותה הופעה נהדרת – לקינוח 
.
