כשהייתי ילדה, החלום שלי היה למצוא אנשים שאוהבים את מה שאני אוהבת, שיבינו אותי ושאוכל לדבר אתם. העדרם של אנשים כאלה נתפס (בעיניי, וגם בעיני המבוגרים, אלה שכן הבינו אותי) כחלק אינטגרלי ממצוקת הילדוּת. כיום אני רואה במצוקה הזאת חלק אינטגרלי רק מהילדות הטרום-אינטרנטית. כמו שפנטזתי וקיוויתי, ככל שאני מתבגרת החיים שלי נהיים יותר טובים, ואחד ההיבטים העיקריים של זה הוא ההיבט החברתי. נכון שאת רוב החברים שלי כיום לא הכרתי דרך האינטרנט, אבל יש גם כאלה שכן (רותם – קבלי פרח), ועקרונית יש משהו נפלא באפשרות להיכנס לפורום שעוסק בדבר שאת אוהבת ומתעניינת בו ולמצוא אחרים שמרגישים אותו דבר.
בראשית הייתה באפי ("באפי קוטלת הערפדים"), סדרה שבמהותה יש בה משהו מקרב, כי גם הדמויות בה הופכות להיות לצופה חברים יקרים ומוחשיים, וגם היא נוטה לגעת בנקודות מאוד עמוקות ופנימיות אצל הצופים שמתחברים אליה (ואלה שלא מתחברים פשוט לא מתחברים...). ובזכות באפי נוצר עוד מקום נפלא – הפורום המכונה "יאללה דג" (אם תיכנסו לקישור מצד שמאל שכותרתו "אנשים מקסימים מדברים על טלוויזיה", ושם ל"פורום באפי ואנג'ל" – תגיעו לשם). זה פורום אינטליגנטי, אוהב ותומך בצורה בלתי רגילה, ואני נהנית מכל רגע שם, גם במפגשים וירטואליים וגם בממשיים.
לאחרונה הצטרפתי גם לפורום סביב הסדרה החדשה "בטיפול" (גם הוא ברשימת הקישורים). גם שם מצאתי כנות ורגישות ותמיכה. פשוט תענוג.
ועל הבלוגייה עצמה – נראה לי שבפעם אחרת. זה נושא בפני עצמו, ויש לי עוד מחשבות עליו שלא כולן מגובשות עד הסוף. אבל אני בהחלט מרגישה כמו ילדה בחנות ממתקים (והפעם ילדה בלי נטייה להשמנה!).