נזכרתי בשיר היפה הזה של רחל:
גַּן נָעוּל
לזר
מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?
וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע
וְהִנֵה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.
גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.
גַּן נָעוּל – אָדָם.
הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע
עַד זוֹב דָּם?
אדר, תרפ"ח
תמיד אהבתי את השיר, והיה לי קצת קשה להבין את הפתיחה שלו - "מי אתה?". ופתאום הבנתי: הרי כשמישהו אינו נגיש, כשהוא כמו גן נעול, הוא גם כמו נעלם במשוואה מתמטית. וגם אם זה מישהו שחשבנו שאנחנו מכירים, כשמתגלה חוסר הנגישות הזה מבינים פתאום שלא מכירים. ואולי מכאן ההקדשה "לזר". זה מזכיר לי את החוויה שמתוארת בשיר יפה ומרגש של הביטלס: "I'm looking through you":
I'm looking through you
Where did you go?
I thought I knew you
What did I know?
You don't look different
But you have changed...
ואם כבר רחל, אני אוהבת את קבלת האחריות המופלאה אצלה, ההיפך הגמור מקורבניות. בשתי השורות האחרונות היא מבהירה לגמרי את הבחירה שלה - בחירה שנתונה לגמרי בידיה.