רחלי ותומר נחשבו הכי חכמים בבית הספר, ואני קצת פחדתי משניהם. רחלי הצנומה, שבגלל שערה הבלונדיני הקצרצר דמתה לאפרוח, הייתה חדה ודעתנית ונחרצת, לא אפרוחית כלל וכלל. היא הצטיינה בעיקר במקצועות הריאליים, והייתה גם מאוד פוליטית. יעלה ואני, שלא היו לנו עמדות מגובשות, היינו קצת נבוכות מנאומיה הלוהבים על מדינת כל אזרחיה ועל צמחונות כדרך המוסרית היחידה לחיות. בכל יום שישי בצהריים הייתה עומדת לצד אמה ואחותה הגדולה בכיכר פריז, בהפגנה הקבועה של הנשים בשחור. מדי שבוע בשבוע הייתה מנסה לשכנע אותי ואת יעלה להצטרף, וכל פעם אמרנו שנעשה זאת, וגם התכוונו, אבל ברגע האחרון היינו נסוגות. רחלי הייתה מחייכת חיוך של השלמה, כמו שאדם מחייך אל חיית מחמד שהוא אוהב מאוד, אבל מוכרח להכיר בנחיתותה. תומר קצת הזכיר לי את הילד מ"דו קרב" של דויד גרוסמן, אף שלא היה ג'ינג'י. הוא היה ממושקף, והשיער שלו, גם כשהשתדל להסתרק, הזדקר לכל הכיוונים. היה לו מנהג מוזר לדבר על עצמו בגוף שלישי, כאילו היה דמות בספר. אחרי שאמר משהו היה מוסיף, "אמר תומר", או "אמר ולא יסף", ועוד הערות כאלה של המספר. אבל בדרך כלל היה שותק ומקשיב לרחלי, ומאמץ את דעותיה הנחרצות. היססתי לדבר עם תומר כי הייתה לי הרגשה שהוא שופט את כל מה שנאמר לו, בוחן אם הדברים חכמים ומוסריים ונכונים כמו של רחלי. אבל יעלה דווקא העזה לדבר אתו, והוא היה מביט מטה, מקשיב ברוב קשב ומהנהן. פעם שמעתי אותו חוזר על אמירה של יעלה כמו שנהג לחזור על דבריה של רחלי, ורצתי בגאווה לספר לה.
אבל לא תמיד היה שותק או מדבר בגוף שלישי: בשיעורי ספרות ובשיעורי תיאטרון תמיד היה תומר זה שנתן את הפרשנויות המרגשות ביותר, זה שהבין את מניעיהן הנסתרים של הדמויות. כשהיה מדבר וכל הכיתה האזינה לו לקח לו תומר את הבמה בלי שמץ ביישנות: היה עוצר, מהסס, מביט למעלה, מחפש את המילים הנכונות, וכולנו, מורה ותלמידים כאחד, היינו מוכנים לחכות בסבלנות, כי ידענו שמה שיגיד לבסוף יהיה הדבר הכי רגיש לדמות, הכי קולע. כשלמדנו את "בדמי ימיה" של עגנון, למשל, סיפור קצת קודר שלרובנו היה קשה להתחבר אליו, וסיגל המורה דיברה אתנו על משמעות שמותיהן של הדמויות, שעקביה מזל – אלוהים לקח ממנו את המזל, ומינץ פירושו כסף, ותרצה רוצה, הצביע תומר ואמר שהוא חושב שתרצה דווקא לא רוצה אלא עושה מה שהיא חושבת שרוצים ממנה, הרי באופן שמינטשי גוטליב מספרת לה על עקביה מזל, היא בעצם מעבירה לה מסר שהיא, תרצה, צריכה להחליף את אמא שלה ולהיות אהובתו, ובסוף הסיפור אפשר לראות שלמרות שתרצה השיגה את מה שכביכול רצתה, היא ממש בדיכאון. סיגל הייתה נרגשת ואמרה לתומר שקלע לדעת גדולים. "הוא צריך להיות פסיכולוג", מלמלה אחת הבנות בכיתה, ויעלה כתבה לי בפתק שפתאום הסיפור נראה לה הרבה יותר עמוק. אחרי השיעור עוד שוחח תומר ארוכות עם סיגל על תיאוריות פסיכואנליטיות. "תיזהרי, פעמונית," טפח עודד על כתפה של רחלי, "המורה מאוהבת בחבר שלך".
