והיא באמת חיכתה. אחרי הצבא יעלה ותומר שוב היו זוג. עוד במשך השירות הצבאי חזרו, אבל התברר שתומר עוד לא הוציא את כל השטויות מהסיסטם שלו. אחרי הצבא נראה שהוא מוכן סוף סוף להסתפק בבחורה שהוא באמת אוהב.
גם יתר החבורה לא שקטה על שמריה: רחלי יצאה מן הארון והייתה לה חברה, ועודד ואני המשכנו לחלוק גורל של אכזבות.
אני התאהבתי בגבר נשוי. זה התחיל עוד בצבא; הוא היה המפקד שלי, בן שלושים ומשהו, בצבא קבע. שלמה היה סמכותי ומקסים, מושא אהבתן והערצתן של רבות מן החיילות בבסיס, והקשר אתו ריגש אותי. הייתי גאה בהיותי מאהבת סודית (דמיינתי את עצמי גיבורת סרט ישן בשחור לבן עם סיגריה בזווית הפה. ובאמת, עם שלמה התחלתי גם לעשן). עודד ליבה את התלהבותי, נסחף בסיפוריי, שאל על שלמה בלי הרף ועזר לי לרקום את הפנטזיות על היום שבו ייפרד מאשתו ויתחתן אתי. לי לא היה אכפת להתחתן בגיל עשרים: הרי מצאתי כבר את גבר חיי, והרפתקאות היו לי די הצורך; בעצם הרפתקה אחת – אתו – אבל היא מספיקה לי.
לרוב לא שכבנו ממש, כי מגעינו היו חטופים והתרחשו בסתר: נשיקה קצרה מאחורי הבניין בבסיס, ליטופים במכונית החונה. כשהזדמן לנו חדר פנוי והיינו שוכבים, כל רגע היה מסעיר אחרי כל הציפייה הזאת. לא זייפתי אורגזמות, מכל מקום לא התכוונתי לעשות זאת, אבל הייתי גונחת וזה היה מרגש אותי אז הייתי גונחת עוד יותר, וכששלמה הניח שאני גומרת, לא העמדתי אותו על טעותו.
אחרי הצבא עודד, רחלי ואני שכרנו דירה. בהתחלה התלבטתי בעניין הזה: עודד ורחלי היו חברים קרובים מאוד, ואמנם גם אני הייתי חברה טובה של עודד, אבל ביני לבין רחלי מעולם לא שררה קרבה ותמיד הרגשתי קצת נזופה במחיצתה. חששתי שארגיש לא שייכת, אבל בסופו של דבר כמעט לעולם לא היינו שם לבדנו: החברה של רחלי הייתה אצלה, יעלה הייתה אצלי, וכשתומר חזר אליה גם הוא היה בא אלינו כל הזמן. חוץ מזה היו שם תמיד ידידות תורניות של עודד, שהוא ניסה לשווא להפוך אותן לחברות.
באותה תקופה הסתדרתי עם עודד יותר טוב מאשר עם יעלה – הוא תמך בקשר שלי עם שלמה, והעריץ אותו גם הוא לא מעט; גם הוא היה רוצה להיות גבר כזה, סמכותי ומקסים ושולט בעניינים. הוא אהב את האופן שבו שלמה דיבר אליו כשנפגשו, טופח על כתפו, מכנה אותו "גבר", מניח שיש ביניהם הבנה. יעלה, לעומת זאת, הייתה מלאה הסתייגויות, והיא ותומר היו מסתכלים בי שניהם במבטי גינוי. ערב אחד, כשהיינו רק שלושתנו בדירה והכנו ארוחת ערב וישבנו יחד, תומר – דווקא תומר, כאילו יש לו זכות דיבור בכלל! – פתח ואמר בנימה חגיגית, כאילו עשה על זה חזרות: "טולי, אני לא רוצה לפגוע בך, אבל אני חייב לומר לך שאת עושה משהו שבסופו של דבר יפגע בך יותר." התפרצתי על שניהם: מה זה עניינךָ בכלל, ולמה את שולחת אותו לדבר בשמך, ומה אתם מציגים נגדי חזית מאוחדת כאילו לכם אין בעיות: כמה פעמים נפרדתם וחזרתם?
אבל בפעם הבאה שעודד דובב אותי בעיניים בורקות לפרטי המפגש האחרון שלי עם שלמה – ישבנו בבית קפה אפלולי והנר הדולק שבינינו הטיל על פניו צללים שעשו אותו אחֵר וקצת שטני – הפתעתי את עצמי ונזפתי בו: אתה בכלל לא דואג לי ולא רוצה שיהיה לי טוב, אתה רק רוצה שיהיה לך מעניין. "מה פתאום, אני מתלהב משלמה כי את מתלהבת ממנו. אני רוצה רק שיהיה לך טוב," היתמם, אבל אני פתאום הרגשתי מאוד לבד והתגעגעתי לתום של יעלה ושל תומר כשישבנו סביב שולחן המטבח בדירה והם הביטו בי בפנים רציניות ודאוגות של ילדים טובים.
