כשרחלי וחברתה עברו לדירה משלהן, ותומר ויעלה עברו לדירה משלהם, החלטנו עודד ואני שלא נחפש שותף חדש לאותה דירה אלא נעבור גם אנחנו. קצת נמאסנו זה על זו, והדירה נמאסה עלינו אחרי שנה של מגורים במין תחנת רכבת שאף פעם לא היו בה פחות משבעה אנשים ללינת לילה. עברתי לגור עם חברה ללימודים. כולנו, חוץ מעודד שהתחיל לעבוד בחברת הפקות והתקדם שם יפה, ובמהרה שכר דירה לבדו וכולנו הרבינו להתארח אצלו, התחלנו ללמוד באוניברסיטה: רחלי למדה קולנוע, יעלה למדה פסיכולוגיה, ותומר ואני למדנו תיאטרון וספרות אנגלית.
נהניתי מהלימודים מאוד, מצאתי עבודה באחד המשרדים באוניברסיטה והייתי בקמפוס כל היום. הלימודים הרחיקו אותי לא רק מעודד, אלא גם משלמה: הוא כבר לא היה שייך לעולם שלי. ובכל זאת לא רציתי לוותר על הקשר – אחרי שהצלחתי להשיג מישהו כל כך מוצלח ונחשק, איך ארפה ממנו?
זה קרה רק יום אחד, כשבאתי לבסיס, כביכול לבקר את אלה מחבריי שעוד היו שם, ובעצם להפתיע את שלמה וליהנות מהחיוך שוודאי אצית בעיניו הכחולות העמוקות כשֶיָרים את מבטו מהשולחן ויראה אותי. נכנסתי למשרדו וקפאתי כשראיתי אותו רוכן אל חיילת, לוחש באוזנה באינטימיות והיא מסמיקה ומחייכת כמו מטומטמת. כמוני. הנורא מכול היה שכששלמה הרים את הראש וראה אותי, לא נבהל אלא נופף לי בידו בשמחה. ולמה לא, בעצם: הרי לא הוא אחראי לפנטזיות הטיפשיות שרקמתי. הוא מעולם לא טען שמה שקורה אתי לא קורה גם עם עשר אחרות.
אחר כך הוא התקשר כמה פעמים והפעיל את כל קסמיו. הקשחתי את לבי אף שנורא רציתי להאמין לו. השתוקקתי שזה יהיה נכון, שהוא באמת אוהב אותי ורק אותי ויעזוב את אשתו בשבילי, אבל ידעתי שלא אעמוד בעוד סצנה כמו זו שהתרחשה בבסיס, ומלבד זאת כבר לא הייתי כל כך מוכנה להתחתן בגיל עשרים ולגדל את יובלי, בנו בן החמש של שלמה.
אחרי שיחת הטלפון האחרונה אתו הייתי אומללה. רציתי להתקשר למישהו וחששתי שעודד ינסה לדחוק בי שאתן לשלמה עוד הזדמנות. התקשרתי ליעלה ותומר ענה. יעלה הייתה בלימודים או בעבודה, וקולו של תומר נשמע לי באותו רגע חם ויציב ואני פרצתי בבכי וסיפרתי לו במקוטע את הכול.
"אולי תבואי לכאן?" הציע אחרי שתיקה קלה. "נוכל לראות איזו קומדיה בווידאו."
כשתומר פתח לי את הדלת הוא פשוט חיבק אותי. זרועותיו היו חזקות ויציבות סביבי ועלה ממנו ריח נעים של שמפו או סבון שהזכיר לי בית וביטחון והעלה דמעות בעיניי. הווידאו היה בחדר השינה שלהם וישבנו על המיטה הלא גדולה, אך תומר ישב מצונף כך שלא היה בינינו שום מגע. הקומדיה לא הייתה מוצלחת במיוחד אבל אני צחקתי מרוב הכרת טובה על החיבוק ההוא ועל שהוא מפנק אותי ככה בסרט. הצחוק היה קרוב לַבכי שקדם לו ואני השתנקתי מעט והתביישתי, כי תומר שישב לצדי היה כל כך שקט ומאופק ובלתי משתנק, וגם כשצחק היה צחוקו חרישי. נזכרתי באווירה הרשמית והעצורה בבית הוריו, באביו שביקש שנשמור על השקט כשעשינו אצלו חזרות.
שמעתי את דלת הכניסה ותומר קידם את פניה של יעלה והחליף אתה דברים בשקט, וכשיעלה נכנסה לחדר מיד הושיטה לי זרועות לחיבוק והתיישבה לצדי והניחה את ראשי בחיקה. תומר נעלם לו בשקט כחתול, ואני בכיתי עכשיו, אבל גם יעלה הייתה שקטה ועדיין התביישתי בהשתנקויות שלי.
בערב ההוא ובעקבותיו הרגשתי קרובה גם אל יעלה וגם אל תומר, אבל עוד כשנפרדתי מהם לשלום, אחרי שהתחבקתי עם יעלה, תומר רק נופף לי לשלום ונפרד בחיוך וניד ראש לבביים אך מרוחקים, כמו לבביות שאדם מרעיף על אנשים שאינו מכיר פשוט מפני שהוא נחמד – לא כמו לבביות של חבר.
