כל אותה עת התכתב תומר עם רחלי באי-מייל, ואפילו לא הזכיר באוזניי שהיא חוזרת לארץ. יעלה היא שסיפרה לי: החברה של רחלי עזבה אותה, ובעקבות זאת החליטה רחלי לחזור. לעודד רחלי לא סיפרה: כנראה החליטה לא לסמוך עליו, ידעה שלא יהיה מסוגל לשמור את החדשות המרעישות לעצמו.
תומר שמר אותן לעצמו במשך כחודש, התברר, ממש עד שרחלי הודיעה לו שהיא באה לארץ: את כל זה סיפרה לי יעלה כשישבנו שתינו על המיטה בחדרי. היא נראתה מודאגת מאוד.
"את לא סומכת עליו?"
"לא יודעת... רחלי הייתה חברה שלו לפניי. והוא כל כך מעריץ אותה. הוא חושב שהיא הכי חכמה בעולם, ואת יודעת איך תומר, חוכמה זה הדבר הכי חשוב לו."
"איפה היא תגור? אצל ההורים שלה?"
"היא רצתה לגור אצלנו ותומר לא הסכים."
"נו, זה סימן טוב, לא?"
"בכלל לא. אולי הוא לא רצה את שתינו תחת אותו גג."
תומר אמנם לא הסכים לשכן את רחלי אצלו ואצל יעלה, אבל הוא היה זה שבא לקחת אותה משדה התעופה. לשם כך שאל מכונית מהוריו והפסיד שיעור. אני ישבתי עם יעלה במטבח בדירתם כדי לתמוך בה, וישבנו כמצפות, אף שלא היה ברור לְמה: הרי לבית הוריה יביא תומר את רחלי.
יעלה עשתה חישובים והגיעה למסקנה שתומר יגיע הביתה בתשע. בשבע יאסוף את רחלי, וזה בהנחה שתתעכב הרבה בהמתנה למזוודות; בשמונה יגיעו לבית הוריה, ואז יהיה אצלה זמן קצר – חצי שעה, נניח – ויחזור הביתה.
"אבל הוא יצטרך גם להחזיר את האוטו," ערערתי. "ואולי ירצה עוד לשבת לדבר אתה. לנחם אותה, להשלים פערים..."
בתשע וחצי הטלפון צלצל. תומר הודיע ליעלה שהם אצל עודד, והזמין אותנו לשם.
"אני לא מאמין!" חזר עודד שוב ושוב. רחלי הדקיקה, שהשיער הבלונדיני הקלוש שהגיע עכשיו כמעט עד מותניה רק עשה אותה עוד יותר רזה ואפרוחית, ישבה על ברכיו, ותומר היה מצונף לידם על הספה. "איזו הפתעה!"
כשנכנסנו ניגש אלינו תומר ונישק את יעלה וחייך אליי בעייפות, ואמר: "תוך כדי נסיעה רחלי אמרה שבעצם לא בא לה ללכת הביתה, אלא לעודד, אז עשינו לו הפתעה." עודד השמיע שוב את קול צחוקו הרועם. עכשיו כבר התארגנה לה שם מסיבת הפתעה של ממש: כמה חברים שלמדו אתנו בתיכון ועוד כמה ידידות של עודד שלגביהן הייתה רחלי דמות מיתולוגית.
רחלי נראתה כמו היפית בשיער הארוך, בחצאית הדקה הסגולה-בהירה ובגופייה הצמודה הצהובה שלא התאימה לחצאית. רזונה הילדי היה עשוי להכמיר את הלב אם לא היה מדובר ברחלי.
מצד אחד יעלה הייתה מרוצה, כי תומר ורחלי לא הראו שום סימני קרבה; ומצד שני, אחרי שקידם את פנינו חזר תומר לחלקת הספה המצומצמת שלו ליד עודד ורחלי והניח את יעלה לנפשה – הזדמנות שניצלנו כדי לפטפט עם האורחים האחרים, אך לבה של יעלה – וגם שלי, מתוך הזדהות אתה – לא היה שקט.
המסיבה הייתה לכבוד רחלי, אבל כשאני נזכרת בה, רחלי כאילו לא הייתה שם כלל; אני רואה את דמותה על ברכיו של עודד, את השיער הארוך, אך את הפנים המוזרים, הדומים לפניה של ג'וני מיטשל, אני רואה רק במטושטש. גם את ההבעה אני לא זוכרת (האם הייתה עצובה? נרגשת?) בעיקר אני זוכרת את עודד המתרונן בהפתעתו ואת תומר המצטמצם לצדם, עייף אך מסור ונאמן.
