משדרים עכשיו בכבלים את "מצחיקונת" עם ברברה סטרייסנד, אחד הסרטים האהובים עליי (לפחות החצי הראשון שלו - עכשיו אלה כבר 45 הדקות האחרונות והמעיקות). אני רוצה לכתוב כמה דברים על הסרט אבל עוד לפני כן - לאחרונה מדי פעם קורה משהו שמזכיר לי כמה אהבתי פעם קולנוע, והייתי רואה סרטים מסוימים שוב ושוב. בתגובה לפוסט הקודם הזכירה רייצ'ל את אחד הסרטים האהובים עליי - "הבוגר", ולא מזמן התברר לי ש"ורטיגו" הוא אהבה משותפת שלי ושל אסף.
את "מצחיקונת" הכרתי בעל פה. הוא מין סיפור סינדרלה: פאני ברייס, נערה יהודייה לא יפה אבל זמרת וקומיקאית בחסד שמצליחה בשואו-ביז נגד כל הסיכויים וגם מתחתנת עם מהמר חתיך וחלקלק (עומר שריף). אחר כך הוא עושה לה כל מיני בעיות וזה כבר חלק פחות מעניין של הסרט. מה שמושך מאוד בדמות של פאני-ברברה סטרייסנד, מעבר להזדהות האוטומטית עם האנדרדוג או במקרה זה הבחורה-המוכשרת-אך-לא-יפה (שטויות, אגב. סטרייסנד יפה להדהים בעיניי) הוא איזשהי כנות, תום ילדי, רגשות חשופים (בדיוק טל ואני דיברנו הבוקר על הקסם שבתום ובמבוכה של גיל ההתבגרות). אמנם היא מגינה על עצמה באמצעות הומור, אבל בכל זאת היא עונדת את הלב על השרוול ואפשר לראות בדיוק מה היא מרגישה, בעיקר כלפי ניק (עומר שריף). ברגע שהיא רואה אותו היא פולטת: "Gorgeous" והמבטים שהיא נותנת בו הם מבטים של תשוקה חשופה, תשוקה של מישהי שעוד לא יודעת להגדיר רגשות כאלה. חציו השני של הסרט, כשהיא כבר קצת יותר מבוגרת ומשופשפת, מאבד הרבה מהקסם. יפה שבתוך הסרט עומר שריף הוא כביכול המקסים - הוא היפה, השרמנטי, זה שנשים חושקות בו - אבל מבחינת הצופים הוא אך ורק סיידקיק חיוור. פאני-ברברה, שמביאה את עצמה כפי שהיא, בשילוב שובה לב של ביטחון מופרז ואפס ביטחון, בקול נפלא ועיניים דובבות, היא המרכז, הכוכבת.
אני יודעת שרבים לא אוהבים את סטרייסנד (אני מתה עליה). קשה לי להסביר גם לעצמי איך מישהי כל כך מנייריסטית משדרת כל כך הרבה אמת, אבל עובדה שזה ככה. אגב, שמ"ג (שרה מישל גלר, היא "באפי") מאוד מזכירה לי אותה גם במראה וגם במשחק. יש סרט אחר של סטרייסנד שאני מתה עליו ולא מצליחה להשיגו - אם מישהו יוכל לעזור אשמח נורא: הסרט נקרא On a Clear Day You Can See Forever. זה מחזמר, ובו איב מונטאן (!) משחק מהפנט שברברה סטרייסנד באה אליו כדי שיעזור לה להפסיק לעשן. ההיפנוט מחזיר אותה לגלגולים קודמים ובהם היא לובשת כל מיני דמויות בכל מיני תקופות, וזה מזמן הזדמנות לכל מיני שירים, כמובן.
עד כאן בענייני קולנוע. חוץ מזה קראתי ספר מקסים ומענג - "שבוע המכשפות" של דיאנה וין-ג'ונס. לכל מי שהיה פעם בכיתה ו' וזוכר כמה זה קשה (אבל הספר לא קשה לקריאה אלא כאמור מענג).
חוץ מזה החיים נורא יפים - יום שישי, שמש, איש אהוב וחתול וחברים בעלי לב מבין - מה עוד אפשר לבקש?
