ובלילה כבר הייתי כשירה לאהבים, אישה לכל דבר, בעלת זוג עיניים יפות. החמלה הזהירה שנהג בי בעלי עד לביקורנו אצל השען התפוגגה, ויחסו אלי חזר להיות אותה מזיגה נושנה של אהבה וכעס. כשהיינו עירומים הוא אחז בשתי ידיי מעל ראשי כך שלא יכולתי להזיזן וכך שכבנו, וכעסתי עליו שכבל את ידיי, אך מורגלת מדי בשתיקה לא הצלחתי לומר לו שירפה, וזעמי התמזג בתשוקתי עד שגופי הפך נרפה וחם ומתמוסס, והייתי כולי שלו והתפללתי שלא יפסיק; וכשהפסיק הנחתי את ראשי על כתפו והשתדלתי לא לבכות, כדי שלא יתרגז.
אם אני ארצה תצמח לי עין חדשה… חזרתי ושיננתי לעצמי בלילה, שוב ושוב. אם באמת ארצה. העין שהרכיב לי השען היא קרה ורעה ואינה שלי. אם רק ארצה אוכל לחממה, למלאה ברוח חיים. אבל לא ידעתי איך רוצים; ובקושי ידעתי איך מסרבים. כה הרבה היה עליי ללמוד, וכה גדולה הייתה השתיקה שעטפה אותי.
מפה ומשם הגיעו אליי השמועות: אנשים מרכלים עליי. ומספרים על אחרות, אחרות שעקרו לעצמן עיניים והלכו אל השען המפורסם, על אחרות שפרצו בבכי מר לאחר שהבינו שאת הנעשה אין להשיב. (ואולי כן?) ממני נזהרו, שלא אשמע דבר; כמישהי שעשתה זאת הייתי מסוכנת, זה ברור. אמי, אמיצה בדרך כלל, אף היא נזהרה; לילה אחד שמעתי אותה אומרת לבעלי בשקט, שהיא הייתה הגורם ושהיא חוששת להרגיזני שוב, ובעלי אמר שאין לנו כסף לעין חדשה, ואכן מוטב להיזהר.
"איך אתה בכלל יכול לחשוב על כסף, " שמעתי את קולה של אמי נכמר בדמעות ולבי יצא אליה, וגרוני נחנק וחוסר אונים גדול תקף אותי, לו רק יכולתי לקום ולחבקה. לו רק יכולתי לרצות לעשות זאת… אבל נשארתי ממוסמרת למיטתי, כולי בוערת מיגון, עד שהוא בא ונישק אותי. מצצתי את שפתו התחתונה, העבה, כמו שתינוק יונק ממוצץ וכך נרגעתי לבסוף ונרדמתי. שנים רבות ישנתי בזרועות אמי ועכשיו כבר שנתיים אני ישנה לצדו. לפעמים יש לי חשק לדחוף אותו עד שייפול מהמיטה, נוכחותו מפריעה לי, האוויר בחדר לא מספיק לשנינו ואני נחנקת. לפעמים אני מתרפקת עליו וחושבת שאמות אם ילך. ולפעמים (בדרך כלל) זו מזיגה של השניים. וכעת אמי ישנה לבדה מעבר לקיר, בתוך שנתי העמוקה אני חשה אותה לפתע לבדה מעבר לקיר ושנתה נודדת - בילדותי הייתה אוחזת בידי להרדימני כשנדדה שנתי אני - ותחושת חטאי כסם שינה כבדה היא אף יותר משפתיו של בעלי, כעת אני שוקעת עמוק עמוק, כבר אבדתי, ושוב שכחתי לרצות את העין…
בבוקר על שפת האגם, כשטיילנו שלושתנו ונשמנו את אוויר הפסגות הקרחי, רץ אלינו ילד קטן, כולו דמעות. "מה קרה?" אמי כבר עטפה אותו בחום והוא נרגע והשתנק מעט וסיפר: " הלכתי לדוג, כמו כל יום, יש דגים טובים באגם הזה ו…" הוא נעצר, לא מוצא את המלים. לבסוף משך בכתפיו כאומר שאין ברירה, הפנה מאתנו את מבטו והושיט לעברי את כף ידו, שהייתה עד כה קמוצה סביב משהו; זו הייתה העין שלי בידו, היא הושחתה במים, אך ללא ספק, זו הייתה העין שלי; שלושתנו צרחנו מבועתים, והילד זרק את העין שלי אל שביל העפר וברח. ענני אבק היתמרו סביבה; היא התלכלכה. לא אזרתי עוז להרימה; אף אמי ובעלי לא העזו. אך גם ללכת משם לא יכולנו; כאילו כוח טמיר משכנו לעמוד שם ולהתבונן בה.
השען הזקן הפתיע אותנו; הוא התקרב בצעדים כה שקטים, שלא הבחנו בו קודם. ללא כל גינוני
טקס, הוא התכופף ונטל את העין.
השתנקתי.
"די לך, עלמתי, " שלווה אינסופית הייתה בקולו. " היא לא שלך," הוסיף והרגיע, "היא חדשה. מקסימום ארבע שעות. אני מצפה לראות את בעליה בקרוב."
"ואתה תחזיר לבעליה אותה עין?"
"ודאי, אחרי שיפוץ קל. את חושבת שאני יוצר אותן יש מאין?"
"וגם לי…" היססתי.
"בוודאי, גם לך רק השבתי את עינך שלך."
"אבל היא קרה ורעה ואינה שלי!"
"לא יותר קרה," גיחך השען, "ולא יותר רעה, משהייתה קודם."
"אבל אני לא מרגישה כמו קודם!"
"אדוני," התערב בעלי, "אתה רוצה לומר ששילמנו לך סכום כסף כה גדול עבור השבת אבדה ותו
לא?"
"ושיפוץ קל," הנהן השען בלבביות. "כן כן. הרבה עבודה!"
הוא נופף לנו לשלום וכבר התרחק.
סוף סוף לבדי מול הראי אני מתבוננת בה ושואלת את עצמי איך, איך, איך, ארצה אותה. היא קרה ורעה והיא אני עצמי.
