כשהייתי ילדה ונערה הייתה לי תאווה אינטלקטואלית אדירה. רציתי לקרוא ולדעת ולהבין ולהכיר המון. בתואר הראשון שלי (פילוסופיה ובי.איי כללי - חטיבות בספרות אנגלית וצרפתית) הרגשתי כמו בגן עדן. היה מעניין כל כך גם ללמוד וגם לשבת בקפטריה ולדבר עם אנשים שלמדו אתי ולפתח את הנושאים ולחבר אותם אלינו. עם הזמן משהו באקדמיה התחיל לדחות אותי. השיח האקדמי והאינטלקט בכלל הוא כלי שאפשר להשתמש בו לטובה ולרעה, כמו כל דבר. השימוש לטובה הוא לעזור לנו להבין את העולם ולתקשר אחד עם השני. השימוש לרעה הוא לערפל ולהרחיק.
באותו עניין ובלי קשר לעולם האקדמי, יצא לי להכיר אינטלקטואלים שהם מרוחקים, סרקסטיים וסגורים. כל זה הביא אותי למקום של דחיית האינטלקטואליוּת והתמקדות במחוזות אחרים, שיש בהם יותר כיף, חדוות חיים ורגש. ומעניין שמצאתי אנשים רבים שהם אינטליגנטיים בצורה יוצאת מגדר הרגיל דווקא במסמצ, פורום טלוויזיה, שכמה מהאינטלקטואלים מהסוג שהזכרתי בתחילת הפסקה ודאי היו מופתעים לגלות שדווקא שם יש דיונים שהם עמוקים וחכמים לא פחות משהם מלאי חדווה.
עכשיו אני מרגישה שאני מוכנה ליהנות מכל העולמות. התאווה האינטלקטואלית חוזרת אליי, וזה כיף. אולי בין השאר כי אני מוקפת (סוף סוף) באנשים שהם גם חכמים מאוד וגם טובי לב ואמפתיים וכיפיים, גם בחיים הממשיים וגם פה, בווירטואליים. הבלוג הוא כמו הסלון הספרותי שחלמתי פעם שיהיה לי (כשלמדתי תרבות צרפת וקינאתי...).
כשנסעתי עם לילה לכנס ביום ראשון, ועכשיו כשהתחלתי לקרוא את "הולדת העונג" של קרול גיליגן (דיווחים בהמשך), וכשאני אקרא כמה ספרים על בודהיזם (מאירה מביאה לי היום), כש-OK הביא בתגובות לפוסט הקודם כמה ציטוטים מהמשנה ומהרמב"ם ומהרמב"ן, הרגשתי שוב את התאווה והשמחה שבלימוד, את הרצון הזה לדעת ולהכיר ולדבר על-, מתוך חיבור, מתוך תקשורת, מתוך אהבה.
