כן, גם אני הייתי שם!
והנה מקבץ חוויות:
אל הדרך הלוך יצאנו בחשש מה, אבל היא ארכה "רק" שעתיים. המשטרה כיוונה אותנו במעגלים מתסכלים. כל פעם שנראה שתכף מגיעים לנווה שלום, פתאום הכריחו אותנו לפנות לכיוון אחר. לאדם עם חוש כיוון כמו שלי (כלומר - בלי), זה מתכון לאסון. אני חייבת לציין שבקוע נמצאת בכל מקום, ואפשר לפנות אליה גם ימינה, גם שמאלה, גם קדימה וגם אחורה. בינתיים, בפקק היה אפשר לראות כל מיני צעירים מאגניבים יוצאים להם מהאוטו לעשן ולהשקיף על הנוף, והרגשתי שאני לא מספיק נהנית מחוויית הפקק (כי אני לא צעירה ומאגניבה). שמענו כל הזמן קול המוזיקה וגלגלצ לסירוגין - הם התחלפו על אותו תדר. יש לציין שבאותן שעות הייתה יופי של מוזיקה בשתי התחנות.*
כשהגענו הלכנו בהמונינו מהחניון לכיוון מתחם ההופעה ונראינו ממש כמו בני ישראל החוצים את ים סוף. נורא התרגשנו כשראינו מאחור את השערים, את כל האזור ואת הבמה. פרשנו לנו שם שמיכה וזה היה פיקניק לכל דבר (גם הבאנו ארוחת ערב). בשלב הזה עוד לא היו המון אנשים ואלה שהיו היו די מנומסים (התור לשירותים היה תור). היו הופעות חימום מוצלחות של משינה (לפחות חלק ממנה) ודייוויד ברוזה. לידנו היו שתי נשים (אמא ובת?) שהכינו בובות אצבע ליום הולדת של בתה של הבת. "יש לי עוד הרבה ראשים בתיק," אמרה האם, ואז פנתה אלינו במבוכה ואמרה: "נורא מקאברי - יש לי ראשים בתיק." שאלתי מה הן עושות והן הסבירו שהן תופרות בובות אצבע. מיד ביקשתי שילמדו אותי לתפור, הלוא יש המון זמן, ובינתיים גם נודע שההופעה תתאחר. צחקו צחקו, אבל אמרו "לא".
בדיוק אחרי שהן טענו שמישהו הודיע להן ששמע ברדיו שההופעה תתחיל רק בעשר, ואני כמעט התעלפתי, היה גל גדול של התרגשות ופתאום ווטרס היה על הבמה ועל המסכים, וזה התחיל.
כשהוא שר את shine on you crazy diamond, השיר הראשון של פינק פלויד ששמעתי ושנקשר אצלי להמון חוויות מרגשות ראשונות (ולילה אמרה לי שזה לא חוכמה, אצל כולן זה ככה...), ועל המסכים הוקרנו תמונות של סיד בארט, באמת מצאתי את עצמי בוכה בהתרגשות, ונישאתי על אותו גל במהלך שני השירים הבאים מאותו אלבום.
דווקא מ"הצד האפל" פחות נהניתי למרות אהבתי הרבה לאלבום. אולי הביצוע היה קצת עייף, ואולי אני הייתי עייפה. בינתיים העמידה והצפיפות והתורים לשירותים ולשתייה (שכבר הפכו לתורים ישראליים, כלומר למלחמת קיום מתישה) נתנו את אותותיהם. אגב, מסביב כמעט כל הגברים היו בלי חולצה, עם בירה וסיגריה, כמו על חוף הים. מילא בלי חולצה, עכשיו עם אופנת המכנסיים הנמוכים זה כבר ממש לא נעים. עקב הצפיפות קיוויתי מאוד שאפגוש את הצ'יף ואולי הוא יואיל להשאיל לי את הנבוט שלו, אבל לא ראיתי אף אחד מלווה בעדר כבשים.
מה שכן, להפתעתי נהניתי מהשיר we don't need no education שהיה ההדרן. אף פעם לא אהבתי את השיר הזה. אמנם הוא יוצא נגד מערכת החינוך שמנסה להפוך את התלמידים לעדר ולנתינים מוצלחים לפשיזם, אבל תמיד הרגשתי שהוא עצמו מאוד מעדיר ופשיסטי. קשה לי עם הקריאה "אנחנו לא צריכים חינוך", גם אם הכוונה היא ל"אנחנו לא צריכים שישלטו לנו במחשבות". כל זה בסוגריים כדי לומר שדווקא נהניתי מאוד מהשיר בהופעה.
בחצות נגמר. פחדתי שלא נמצא את האוטו ושלא ייתנו לנו להסתובב במקום שבו חנינו. עם שני אלה לא הייתה בעיה, אבל הייתה בעיה אחרת: עד שתיים ומשהו לא היה אפשר לזוז. כולם כיבו את המכוניות והלכו לישון. הצלחתי לנמנם ואפילו לחלום משהו בין שתיים לשתיים ורבע. בן זוגי המסכן נשאר ער כדי להעיר אותי אם יהיה צריך לנסוע. בסוף, כבדרך נס החלה השיירה לנוע לאטה. ואז השוטרים התחילו לכוון אותנו ולא נתנו לנו לרדת לכביש מס' 1. נראָה שאנחנו יכולים לנסוע או לרחובות או לבאר שבע, ובעודנו תוהים אם לנחות בארבע בבוקר אצל טל ברחובות או אצל רותם בעומר, הסתובבנו, חזרנו לצומת נחשון, ונכנסנו לתחנת דלק שוקקת חיים עם כל מיני פליטים מההופעה (היה שם גם זוג שנרדם לו. צודקים). לאחר הפסקה של פעולות חשובות כמו השתנה, קניית מים וחטיף אנרגיה (הידד! משהו לאכול בנקודה וחצי שעוד נשארו לי לאותו יום!), פתאום פתחו את הכביש לכיוון ירושלים והיה אפשר לחזור הביתה. ברבע לחמש היינו מול דלת הדירה וחתולוביץ' כבר ייללה לנו מבפנים.
באחת עשרה בבוקר התעוררתי חדורת אושר על זה שהגענו הביתה בכלל, וטפו טפו טפו שלא התקלקל האוטו נוסף לכול (היו מסכנים שזה קרה להם).
-[אגב, שכחתי לספר על כל החכמים שנסעו בשוליים כדי לעקוף את כולם. אבל אתם הרי יודעים איפה אנחנו חיים.]
זה היה כמו טיול שנתי - מתיש אבל מרענן. הגוף כואב והנפש חפצה. ועד עכשיו אני שרה לעצמי set the controls for the heart of the sun.
* בדרך חזרה שמענו הרבה קול המוסיקה, והיה קטע שבו הקריין הודיע שבשעה הקרובה נשמע יצירות מאת (נגיד) באך, ברהמס, ליסט ורחמנינוב. אז שאלתי את חזי: "מה, הם היו סופר גרופ?"
לא קשור, אבל קראתי עכשיו מאמר בהארץ שמבקר את הליברליזם ואומר דברי טעם.
