אני נוהגת לשמור דברים כתובים. היה לי תיק ירוק ובו מכתבים מתקופת התיכון והוא אבד איפשהו בבית הוריי (אני עדיין זוכרת כמה מהמכתבים שהיו בו, גם את תוכנם וגם את צורתם - כתב היד של הכותב וצבע הדיו...). מהתקופה שאחרי התיק הירוק הכול שמור אצלי בקופסה ובמגירות. לא רק מכתבים שכתבו לי, גם התכתבויות בשיעורים באוניברסיטה (פעם חברה שלי גילתה שאני שומרת אותן והרגישה לא בנוח, אז את אלה שהיא מופיעה בהן השמדתי בצער רב).
עכשיו יש לי ג'ימייל, עם הארכיון המופלא שלו והתיקיות, ויש לי הבלוג וכל התגובות שבו, רק עם הטלפון אני במצוקה כי יש לי כרגע 15 סמ"סים שאי אפשר למחוק בשום אופן, וזה אומר שאין עוד מקום לשמור הרבה חדשים (אנא, התחשבו ואל תכתבו לי הודעות יפות ומרגשות!)
מעניין שאני נוטה כל כך לזהות אנשים עם הייצוגים המילוליים שלהם. אולי כי ככה אני רואה את עצמי - הכתיבה שלי היא אני. אולי לאנשים אחרים הייצוגים בכתב (מכתבים, הודעות וכיו"ב) בכלל לא מנכיחים את האדם כמו אצלי. כי לזה התכוונתי כשכתבתי אוצרות - המכתבים הם רק ייצוג של האוצרות האמיתיים: האנשים שאני אוהבת.
