1.
אילאיל ישבה במכונית לצדו של יעיר הנוהג, ישָרה כאילו קפיץ מתוח לה לאורך גבה ועורפה. נדמה שאם רק ייגע בה תזנק. מניסיונו אִתה ידע שקרוב לוודאי שבאמת תגיב כך. היא הבחינה במבטו ועורפה נדרך עוד יותר. קשת עורף, חשב. ביטוי כל כך מדויק.
גם היא הביטה בו מבלי שיחוש בכך, רק הציצה מזווית עינה. חודשיים לא ראתה אותו ועכשיו היא מאובנת. דפוקה. היא ידעה שעליה לעשות משהו כדי לצאת מן הקיפאון. משהו דרסטי, שייגע ביעיר, ירגיז אותו אולי, אבל לא יחשוף אותה. היא הסתובבה, נטלה פחית מן המושב האחורי ופתחה אותה ברעש. בזריזות ובעדינות שאפיינו אותה שפכה את כל תכולת הפחית לתוך החולצה של יעיר. הוא התקשת כמו חתול וסינן בקול קר:
"מטורפת, מה את עושה?"
"שופכת עליך בירה," היא פרצה בצחוק מתגלגל, חושפת את גומותיה ואת כל יופייה. הקפיץ התרופף. הוא היה מוכרח לחייך.
"כמעט התנגשתי בעמוד בגללך."
"אני סומכת עליך," אמרה בקול דבשי, שפיתה אותו לעצום את עיניו ולהקשיב לה. הקול העשיר שלה, ההגייה המושלמת; אף פעם לא השמיטה הברה, תמיד הגתה את המילים בשלמות למרות שאף פעם אינה שלמה אִתן.
הם הגיעו. יצאו מהמכונית והחלו פוסעים לעבר הבית הגדול, המוקף בעצים. יעיר השאיר את כל האורות דולקים כשיצא לאסוף אותה, והבית נראה חם ומזמין. הוא אחז בידה, בחוץ עלטה מוחלטת והשביל אינו סלול. מן הבית בקע פרץ של חום ואור. הוא נראה לאילאיל, כמו תמיד, אוורירי וריק, מין בית שאין גרים בו; כאילו אין ליעיר חפצים, וגם רהיטים כמעט אין. שוב נראה לי כיסוי המיטה האדום מאיים.
"הרבה זמן לא היית כאן," אמר יעיר והשליך את מעילו הכחול על המיטה. אילאיל חשה הקלה. הכחול טשטש מעט את האדום.
"יותר מדי זמן," חייכה בחן. מאז שפכה עליו את הבירה הייתה משוחררת להפליא.
"אני חייב להתקלח, מישהי שפכה עליי בירה," אמר בהתגרות.
"לך."
הוא ניגש אליה, תפס בכוח את ידיה מאחורי גבה ונפרד ממנה בנשיקה ארוכה.
"תוך רבע שעה אני חוזר."
"טוב."
היא שמעה קול מים זורמים שהרגיע אותה, והתכרבלה במעילו של יעיר. כבר הייתה מורגלת בחום של המדבר, ובשובה לירושלים סבלה מקור. אחרי כמה דקות נרדמה. תמיד הייתה נרדמת אצל יעיר.
נכתב ב-1992, ופורסם בספר שלי "התעוררות" שיצא ב"גוונים" ב-1999. המשך יבוא, כמובן.
