התעוררות (סיפור) - קטע 3

אילאיל הניחה את הספר. ההקדשה של מיכל הזכירה לה את הטיולים הממושכים שהיו עורכות בכל הזדמנות, צועדות שלוש או ארבע שעות בקצב צבאי ומדברות על הדברים החבויים ביותר. באחד הטיולים האלה סיפרה לה לראשונה על יעיר. הוא היה סודה של אילאיל, שאפילו לעצמה הייתה מגלה אותו רק טיפין טיפין, ועם הזמן הפך הדיווח למיכל הכרח, ובלי אותו דיווח לא הייתה אילאיל בטוחה שהדברים אכן קרו.

אז עדיין לא היו גלויות זו עם זו כפי שהן כעת. אילאיל נבהלה ממיכל לפעמים, כי חששה מפולשים זרים שיתקיפו את נפשה. הסיפור על יעיר גרם למיכל אושר. היא ראתה בו סימן לכך שאילאיל מוכנה להיפתח אליה.

הן טיילו בגן סאקר, וכשישבו יחד על הדשא החלה אילאיל מדברת על יעיר. בהתחלה לא נמצאו לה המילים, ואחר כך החלו לצאת ממנה במהירות, כזרוֹת, כאילו נפרץ איזה סכר בתוכה.

"יעיר הוא לא לגמרי גבר. לא שהוא נשי. אבל יש בו משהו לא לגמרי מעוצב. אחרת אני חושבת שלא הייתי יכולה להיות אתו... יש בו משהו אינפוטנטי כזה. אני, האידיאל בשבילי הוא להתחתן עם אימפוטנט אינטלקטואל. למרות שהוא מאוד קורא אותי... פעם ישנתי אצלו והייתי כל כך היסטרית, כל הזמן ביקשתי ממנו שיבטיח לא לעשות לי כלום, ובסוף הוא ישן על הרצפה עם שק שינה. אחר כך בבוקר דיברנו, והוא שאל אותי למה אני תמיד אומרת לו לא, ועניתי בצורה מבולבלת, כל הזמן סתרתי את עצמי, והוא הסתכל לי פתאום ישר בעיניים, מה שמאוד נדיר אצלו, בדרך כלל הוא לא מסתכל, ואמר: אבל אני יודע שאת רוצה. מיכל, אני החוורתי. כל כך החוורתי. יש בינינו מין כזאת תחרות, כאילו הוא כל הזמן אומר לי: אני יודע שאת תיכנעי בסוף, ואני אחכה בסבלנות ואלכוד אותך, ואני אומרת: דווקא לא, אני יותר חזקה ממה שאתה חושב. זה משחק, אבל אולי זה המקום הכי קרוב לאהבה שאני יכולה להגיע אליו."

"אבל למה המלחמה, אני לא מבינה, זאת אומרת, כמו שיעיר שאל אותך – למה את כל הזמן אומרת לו לא?"

"תראי, ככה אני נולדתי. אל תחפשי לי טראומות בעבר. אני לא אישה ואני אף פעם לא אהיה. אני גם לא רוצה להיות. אני לא רוצה."

"אבל... אין דבר כזה להיוולד ככה. מה זה 'ככה'? לכולם יש דחף כזה. זה טבוע בכולנו. אני לא חושבת שאת לא רוצה, אני חושבת שאת מאוד מפחדת."

"אני לא יודעת, אני מאוד משתדלת לשלוט על היצרים שלי; גם לא לאכול זה מאוד קשה לי, את יודעת? אני נולדתי לאוכל. זאת הנאת חיי, ואני כבר שבועיים חיה על סלט וקפה. אם אני... אשכב עם יעיר, אני אאבד משהו. את יודעת מיכל, אני רואה את העולם מנקודת מבט מאוד מינית."

"אבל למה שתאבדי את זה? איל, אני לא מבינה אותך..."

"מה את חושבת, שאני לא יודעת שיש לי בעיה? יש לי בעיה ואני לא מעוניינת לפתור אותה. נקודה. אני השלמתי עם זה."

"אבל – "

"שום אבל. אני השלמתי עם זה. די, בואי נדבר על משהו אחר. בואי נשתעשע."

ההצעה נראתה למיכל בלתי ניתנת לביצוע,אך כמה דקות לאחר שחידשו את הליכתן כבר עברו לנושא אחר ופרצו שתיהן בצחוק פעמונים. הן היו מאוד דומות כשצעדו כך, שתיהן גבוהות מכל האנשים שעברו שם, בשתיהן איזה שוני שאי אפשר להגדירו.

אחת החיילות העירה את אילאיל מהרהוריה. המשמרת שלה התחילה והיא התיישבה מול המסך, מנסה לרכז את מוחה בדאגה החשובה שלא יסתננו מחבלים לארץ כשהיא מופקדת על הגבול.

למחרת בבוקר ביקשה ממיכה שילמד אותה לנהוג בג'יפ. הם נסעו במעגלים ואילאיל התלהבה מהשליטה שהקנתה לה האחיזה בהגה. שערה הקצר הוסט מפניה ברוח החמה. מיכה הביט בה בהערצה. זמן רב לקח לו לגלות שהיא יפה. היא נהגה להסתיר את פניה מאחורי השיער הקצר ואת גופה החטוב מתחת למדים המונחים ברישול. חבריו לא הבינו מדוע הוא מחזר אחריה, טענו שהיא סנובית, קרה, מגעילה. אבל הוא יכול להרגיש בגלי החום מתחת לחזות הקרירה.

כשעצרו פנתה לרדת  מן הג'יפ והוא אחז לפתע בידה. היא הפנתה אליו מבט מבוהל.

"את לא חושבת ששכחת משהו?"

"מה?"

"הספר שלך," אמר. לפני כמה ימים מצא את מחברת השירים שלה וקרא בה בנשימה עצורה.

"מצאת אותו? שאלה בהתלהבות. "חשבתי שהשארתי אותו בירושלים."

"לא, הוא אצלי."

"נו, קראת?" העלתה על זווית פיה את הגיחוך האדיש.

"כן."

"ומה חשבת?"

"שמאוד רע לך." הארשת הרצינית שלו בידחה והרגיזה אותה בעת ובעונה אחת. "לא הבנתי מה גורם לנערה בגילך לעסוק ככה במוות, כל הגישה שלך היא כל כך בוגרת..."

"אני מוזרה," הכריזה, וקפצה מן הג'יפ. "תביא לי את הספר בהזדמנות."

הוא עקב אחרי דמותה המתרחקת בענני החול המדברי והבחין במין קו דרוך שיש לה לאורך גבה ועורפה. ודאי למדה ריקוד. היא הייתה תערובת משונה של גמישות וסרבול, ודמותה במדים הגדולים ממידתה נגעה ללבו.

3.

מיכל חלמה שהיא באה עם אילאיל לביתו של יעיר. בחלומה חיפשו שתיהן את יעיר בבית הגדול, עד שלפתע יצא מאחד החדרים ופנה אל המרפסת בלי להבחין בהן. אחריו יצאה בחורה עירומה. אילאיל לא הבחינה בהם ומיכל החליטה שתסתיר ממנה את בגידתו של יעיר אם רק תצליח. אחר כך יצאו אל המרפסת, שבה ישבו בדממה הרבה אנשים, ביניהם יעיר והבחורה והעירומה; אף הן התיישבו שם, סמוך ליעיר, שעדיין לא הבחין בהן ונראה לה, למיכל, שגם אילאיל לא הבחינה בו. היא התעוררה שטופת תודעה בלתי מוסברת שמשהו ביעיר או בקשר בינו לבין אילאיל הוא רע ומסוכן. משהו דחק בתחתית מחשבתה והיא כמעט ידעה אותו, וידעה שאת הדבר הזה אסור לאילאיל לדעת. כך חשה שהיא מסתירה סוד מחברתה, סוד שאף היא עצמה אינה יודעת אותו.

היא ציפתה בכיליון עיניים לסוף השבוע, שבו תשוב אילאיל לירושלים ומיכל תוכל לראות אותה ולהפיג את דאגותיה. הציצה בתיבת הדואר כמה פעמים ביום, מחכה לאות ממנה, אך שום מכתב לא הגיע. היא ידעה שיש בעיות דואר בבסיס של אילאיל ולעתים קרובות לא עולה בידה לשלוח מכתבים. מיכל עצמה כתבה כל יום, בבית הספר, במהלך השיעורים. דליה שכנתה לשולחן הייתה מחייכת ושואלת: "שוב לאילאיל?" ומיכל הייתה משיבה, אף היא בחיוך, "תמיד לאילאיל." היא הייתה גאה בחברותן. בשנה לפני כן, כשלמדה אילאיל באותו בית ספר, בכיתה י"ב, העריצו אותה כולם. מיכל יצאה אז עם גדי, שלמד אף הוא בי"ב, וכך זכתה להכיר את אילאיל, אבל תמיד חשה באיזו הסתייגות מצדה. לקראת סוף השנה התיידדו וקבעו פגישה אבל אילאיל לא הגיעה אליה. מיכל נפגעה והחליטה שלא תכפה את עצמה על איש, אך כעבור חודש, ביום הולדתה של אילאיל, לא יכלה שלא לברך אותה במזל טוב. היה באילאיל איזה כוח שקט, עקשני, שגרם לכך שאם זכית להכיר אותה מקרוב לא יכולת לוותר עליה. בשיחת הטלפון הזאת הייתה אילאיל כה מקסימה וכה נכונה להתיידד שעד מהרה נקבעה פגישה נוספת כדי לתקן את המעוות. מאז היה ברור שהקשר יימשך, אף שמיכל הרגישה לפעמים שאילאיל לא תניח לה להכיר אותה באמת. עדיין היא מרגישה כך, אף שברור לה שהיא מכירה את אילאיל יותר מכל אדם אחר. התחושה המתסכלת שיש באילאיל איזה מסתורין שאינו פג התעצמה כל אימת שהוזכר יעיר. דמותו הייתה מסתורית – הבית הבודד על הגבעה בעין כרם, השלווה העמוקה שלו, סבלנותו האינסופית, הקווים באישיותו שהיו דומים כל כך לאלה של אילאיל ואלה שהיו שונים כל כך.

מה שהגביר את המסתורין היה שאילאיל שמרה לה את יעיר בסוד. איש מלבד מיכל לא ידע עליו. היא אסרה עליו לטלפן לביתה או לבוא לשם, וטרחה להמציא סיפורי כיסוי מתוחכמים כשהלכה לבקרו בביתו. לפעמים הביעה נכונות להפגיש אותו עם מיכל אבל התחרטה ואמרה שלא תחוש בנוח. ומיכל נותרה בסקרנותה.