התעוררות (סיפור) - קטע 4

4.

סוף השבוע המיוחל הגיע, וכששבה מיכל בית הספר ביום שישי בצהריים טלפנה מיד לאילאיל. אמה ענתה, וכרגיל שמחה לשמוע את קולה של מיכל.

"החיילת חזרה מאובקת," הכריזה. "הנה, אני קוראת לה."

כעבור רגע נשמע ה"הלו" הצלול של אילאיל, וגל של התרגשות הציף את מיכל.

"היי!"

"מי זאת?" שאלה אילאיל בקול רדוף. זה חזר על עצמו בכל שיחות הטלפון שלהן. מיכל, שנמאס לה כבר להיפגע, חשבה שזה דווקא משעשע.

"מיכל."

"מיכל! מה שלומך! כל כך התגעגעתי אלייך!"

"גם אני, חלמתי עלייך ועל יעיר ואחרי זה חשבתי עלייך כל הזמן ואני לא מאמינה שאת כאן, אוי אני אוהבת אותך!"

היא יכלה לשמוע את אילאיל מחייכת.

"גם אני," אמרה. "אז מתי אני רואה אותך?"

"את יודעת מה? אני אכנס עכשיו למקלחת לרבע שעה ואז אני בדרך אלייך."

"תישני אצלי?"

"בטח."

"יופי. אז ביי."

מיכל הניחה את השפופרת ומיהרה אל המקלחת. אמרה לעצמה שההתרגשות שלה לשמע קולה של אילאיל הייתה מוגזמת, אבל למי אכפת. ממילא לא היה לה זמן לחשוב על זה. היא מיהרה.

אילאיל קידמה את פניה בחיבוק אמיץ.

"אוי, כל כך טוב, כל כך טוב," נאנחה מיכל כשנחיריה הוצפו בריח השמפו של אילאיל.

"את כמו יעיר," אמרה זו בחיבה, והן התיישבו במטבח לדבר. מיכל סיפרה לאילאיל את החלום, אבל כמו שהחליטה בשנתה השמיטה את בגידתו של יעיר.

"אוי, זה כל כך מעניין," אמרה אילאיל בעיניים פקוחות לרווחה. "התיאור גם באמת דומה לבית שלו, חוץ מהמרפסת, שאין שם, וגם יעיר בעצמו. והווילונות וכיסוי המיטה באמת אדומים..."

"הוא היה קצת דומה לחגַי."

חגי למד עם אילאיל בכיתה אחת. הוא היה הדון ז'ואן של בית הספר. אף מיכל, שיצאה באותה תקופה עם חברו הטוב גדי, פזלה לעברו. חגי היה בדיוק כל מה ששנאה אילאיל בגברים – בוגדני, שקרן ולהוט אחרי מין. אבל כפי שקנטרה אותה מיכל, היא שנאה אותו כמו בקומדיות הרומנטיות: "שנאה המכסה על משיכה יוקדת..." ואילאיל הייתה צובטת אותה וקוראת לה "שטן", אבל מעולם לא הכחישה.

"אוי," אמרה אילאיל. "הזכרת לי את חגי ועכשיו אני נוסטלגית. בואי נלך לטייל."

"כמובן," חייכה מיכל והן יצאו מהבית, מוכנות לשיחה ארוכה.

"... אני לא יודעת למה הייתה לחגי השפעה כל כך חזקה עליי. אפילו לא היינו חברים. היינו סתם פלירט; אבל בכל זאת הוא מאוד נגע בי, ואני חושבת שגם אני בו, מפני שהוא היה רגיל למערכות יחסים שיש בהן רק מין ובינינו היה הכול חוץ ממין. כמה שלא האמנתי בו, בכל זאת יכולתי לדבר אתו. אני לא יכולה להסביר את זה, אבל אמרתי לו דברים... וגם הוא אמר לי. דברים שהוא לא אמר לאף אחד אחר. את מאוד חכמה שאמרת שהוא מזכיר לך את יעיר. את יודעת מיכל, את בכלל מאוד חכמה."

"אני זוכרת איך שכל הבית ספר עקב אחרי הקשר הזה, הייתם כל כך מנוגדים."

"כן, גם את וגדי. הפרופסורית והליצן. למען האמת אני קצת הסתייגתי ממך אז. הייתם כל כך מופגנים; מחובקים בחצר וכל זה. הפגנתם מיניות."

"מיניות! אני וגדי! זה ממש עצוב..."

"כן, עכשיו אני יודעת את זה, אבל אז זה נראה אחרת."

"מה, אז הסתייגת ממני?" מיכל נגעה בעורפה של אילאיל. היא הכירה את חולשות חברתה, ואחת מהן הייתה רגישות יתר לדגדוגים. מגע קל בעורף או במותן, ואילאיל מתפתלת.

"איי! שטן," זעקה אילאיל בהפתעה והתקיפה את מיכל בחזרה. מלחמת הדגדוגים הסתיימה בהתשה כללית, והשתיים התחבקו.

"איל, אני אוהבת אותך יותר מדי," אמרה מיכל ברצינות.

"אוי, אני כל כך מקנאה בך שקל לך להגיד דברים כאלה."

כשלוש שעות וחצי בילו בשוטטות, ובשובן המתינה להן ארוחת הצהריים שהכינה אמה של אילאיל.

"איל, חזרת?" קראה זו מן הקומה העליונה.

"כן!"

"איפה הייתן? דאגנו!"

"טיילנו," אמרו מיכל ואילאיל פה אחד, על סף הצחוק. השיחה הזו התנהלה בכל פעם שבאה מיכל לבקר, והן חשבו שאמה של אילאיל כבר הייתה צריכה להתרגל לטיולים הארוכים שלהן.

אילאיל צרה צורות באורז עם המזלג, ולבסוף רוקנה את תכולת צלחתה לתוך הפח.

"איל, את לא אוכלת כלום?"

"לא."

"אבל בכל זאת צריך קצת..."

"שטויות, עשו לנו בדיקות בצבא, ומכל הבנות שזוללות כל היום, אני הכי בריאה."

"בינתיים."

"מה זה הטון הזה? די, מיכל, נהיית לי אמהית ודואגת? אני אהיה בסדר. הלוא מחומר זה קורצו הגברים!" אילאיל הפגינה את שרירי הזרועות שלה. "עושים כושר בצבא, מה את חושבת? אני קרבית!"

"שמתי לב."

"אוף," נאנחה אילאיל. "אני יותר מדי קרבית. תרגיעי אותי..."

היא התיישבה לצדה של מיכל והניחה ראש על כתפה. מיכל ליטפה את השיער הבהיר ובהתה בחלון.

בערב היו שרועות על מיטתה של אילאיל, מנומנמות ומאזינות לדייוויד בואי. צלצול טלפון הקפיץ אותן. מיכל שמעה את אילאיל, עם נימת החרדה שהתגנבה לקולה תמיד כשדיברה בטלפון:

"הלו!

מי זה?

בסדר, מה שלומך?

... לא, לא, אני לא חושבת.

ככה, כי חברה שלי פה ואני רוצה להיות אִתה.

גם מחר אני לא חושבת.

די, מיכה, עזוב, נתראה בבסיס."

היא הניחה את השפופרת בטריקה. "אוף! הוא הרס לי את כל השלווה."

"בואי, אני ארגיע אותך." מיכל קמה מהמיטה. היא פקדה על אילאיל להסיר את חולצתה ולשכב על הבטן, ובעדינות העבירה את קצות אצבעותיה לאורך ולרוחב גבה של אילאיל, ועל עורפה, עד למקום שממנו כבר צומחות שערות, ואילאיל התפתלה וצחקה, וכשהצהירה שהשלווה שבה אליה דרשה מיכל את אותו טיפול. היא התענגה על הצמרמורות שעברו בגבה ובכל גופה. יש איזה קסם בקצות אצבעותיה של אילאיל, איזה חשמל, משהו מיוחד.