התעוררות (סיפור) קטע 5

בשבת אחרי הצהריים העלתה מיכל את הרעיון לטלפן לגדי. היא התגעגעה אליו אבל לא רצתה להיפגש אתו ביחידות, וחשבה שיהיה נחמד שייפגשו שלושתם. גם אילאיל, שהייתה ידידה טובה שלו בתיכון, התלהבה מהרעיון.

מיכל ואילאיל זכרו את גדי כפעלתן ושובב, אפילו פרוע. לעולם לא היה מוכן להודות בעייפות או במצב רוח רע. מיכל שאפה להבקיע את חומת העליזות וההיפראקטיביות שלו ולמצוא את הבחור המיוחד והעצוב המסתתר מאחוריה. הייתה בטוחה שהוא שם. אילאיל הצליחה להתקרב יותר אל "גדי הפנימי", כי הקשר ביניהם היה ידידותי בלבד וגדי הרגיש אתה בנוח. הקשר בינו לבין מיכל דמה למלחמה: היא מנסה לכבוש אותו והוא מתבצר. כמה מוזר, חשבה, שאילאיל טענה שהם הפגינו מיניות. רק במעומעם זכרה את ניסיונם הכושל: הסדינים הקרים, שהשמיעו אוושה מרגיזה, מגעיו המפוחדים של גדי, שאותם הפסיק דווקא כשהתחילו לענג אותה, לוחש התנצלויות לא ברורות לתוך אוזנה, ולבסוף קימתו הבהולה לפני שהבינה מה קרה, הכרזתו ש"זה לא הולך", קול המים הזורמים במקלחת.

אחר כך, זמן רב אחר כך, בניסיון להציל משהו – את הקשר, את כבודה, ואולי משהו אחר, מיכל הלכה אחרי גדי באחת ההפסקות וניסתה לשכנע אותו שהיא לא רוצה ממנו מחויבות, שהם לא מוכרחים אפילו להיות זוג אם הוא לא רוצה.

"לא?" הופתע גדי, "אז מה את כן רוצה ממני?"

"שלא תהיה יו-יו. שיהיה לך אותו יחס אליי כל יום, אם זה יחס רע ואם זה יחס טוב."

"את צודקת," אמר גדי אבל הוסיף להתנהג כמו קודם: פעם נחמד אליה כמעט כמו לפנֵי, פעם מנוכר. כבר לא הצליחה לתפוס אותו לשיחות רציניות נוספות, כי לא נפגשו עוד מחוץ לבית הספר ובבית הספר היה גדי תמיד עם חגי.

משהפסיקה מיכל לנסות, ושנת הלימודים התקרבה לסיומה, איכשהו נהיו ידידים בכל זאת, ולפני שהתגייס גדי לצבא היו מדברים בטלפון מדי פעם. גדי היה מדבר אתה בכל מיני מבטאים ומאלתר באוזניה מערכונים שלמים, והיא הייתה צוחקת עד דמעות.

כבר חודשיים-שלושה עברו מאז התגייס, ומיכל לא שמעה ממנו. הפגישה המשולשת עם אילאיל הייתה הראשונה מאז.

הם קבעו להיפגש בערב בבית קפה שאהבו בנחלת שבעה. מיכל ואילאיל הגיעו לשם לפני גדי, וכשהוא נכנס, כבר במבט ראשון נראה למיכל דומה יותר ל"גדי הפנימי" שרצתה כל כך למצוא לפני שנה: הוא היה מכונס יותר, מהורהר, אפילו עצוב, ונדמה שגם לא ניסה להסתיר זאת. כשהגיע הייתה שמחה גדולה: גדי התחבק עם אילאיל, ואז נעמד לפני מיכל מהסס.

"בוא, ילד," אמרה בחום, חיבקה אותו ופרעה את שער ראשו.

הם ישבו מעט בבית הקפה ואז יצאו לרחובות. הלכו חבוקים, כשמיכל בין גדי לאילאיל, זרועותיה סביב שניהם. גדי לימד אותן נאום שלם בערבית שאת פשרו לא ידע; למד אותו בטירונות. הם העלו זיכרונות מימי בית הספר ובעיקר דיברו על לא כלום, צחקו והיו עליזים בלי לדעת מדוע. הם נכנסו לגן ציבורי ריק ושיחקו בתופסת, מיכל ואילאיל השמיעו את צחוקן המתגלגל, שהיה כל כך דומה שגדי לא ידע מי היא מי, אילאיל העמידה פנים שהיא יורה במיכל, ומיכל מתה מיד מוות תיאטרלי מאוד על הדשא. אילאיל וגדי מחאו לה כפיים.

"מושלם! מושלם!" קראה אילאיל וחיבקה אותה. גדי הצטרף לחיבוק.

"שלושה דובים," אמר, והבנות בעטו בו בקריאות מחאה. הם הסתובבו ברחובות עד חצות ואז הזדרזו לפנות אל תחנות האוטובוס השונות שלהם. קודם כול ליוו גדי ומיכל את אילאיל, ולפני שעלתה לאוטובוס שאלה את גדי, כשענן של רצינות מקדיר את פניה, "תגיד, אתה עוד בקשר עם חגי?"

"בטח!" חייך גדי. "קשר טוב אפילו!"

"תמסור לו ד"ש," אמרה בחיוך קצת עקום ונופפה להם לשלום. ואז ליווה גדי את מיכל לתחנה שלה, והם נפרדו בהבטחת שווא חגיגית לשמור על קשר. בכל זאת, חשבה מיכל, גדי מקסים, ואולי עוד יש תקווה לה וליחסיה עם בנים.

אחרי גדי היה לה עוד חבר אחד, שמוליק, שהכירה בחוג לתולדות הקולנוע בסינמטק. נושאים רבים לשיחה לא היו להם למרות הלימודים המשותפים: לא היה להם אותו טעם בקולנוע ובכלל לא הסכימו ביניהם כמעט בשום נושא, ובניגוד לגדי, שמוליק לא היה ליצן ולא ידע לשעשע אותה, כך שנותרו להם רק המזמוזים. כעבור שלושה שבועות של חברות כבר יכלה מיכל לראות את המשגל המיוחל מתקרב, אבל דווקא אז, כשיצאו ערב אחד לפאב הודיע לה שמוליק שהוא רוצה להיפרד.

"זה כאילו יש עליי קללה," אמרה לאילאיל במרירות.

אבל כמו הנסיכה המקוללת שהוסיפה להיות יפה ורק במראה נשקפה אליה דמות מכוערת, גם הקללה של מיכל לא פעלה עליה ממש. מאחורי הדלת הסגורה של חדרה, כשהייתה מתעוררת בשלוש או ארבע לפנות בוקר – אם בכלל הייתה נרדמת לפני כן – ומתמכרת לתענוג שכולו שלה, הרגישה שכל האיברים שלה מחוברים זה לזה וזורמים אל נקודה אחת בגופה, שהיא יחידה אחת, מאוחדת וחיה עד לאין שיעור. ברגעים היקרים האלה, כשגופה נע על פי קוד נסתר ובלתי נשלט, אהבה את עצמה עד טירוף והייתה גאה שהיא-היא הביאה על עצמה את האושר הזה.

היא רצתה לספר על התענוגות האלה לחברותיה אבל התביישה לספר שהיא מאוננת והמציאה לה מאהב דמיוני. רק לאילאיל סיפרה את האמת. הוקל לה מאוד כשאילאיל אמרה שגם לה היו הרבה מאהבים דמיוניים.

"עד יעיר, בעצם," אמרה.

מיכל חשה צביטה קלה של קנאה, אך התחושה העזה יותר שפיעמה בה הייתה אותה תחושה מטרידה שעלתה בכל פעם שהוזכר יעיר, שמשהו כאן מוזר, לא בסדר, ושוב נזכרה בחלום.