קיטי כתבה כאן על קראש שהיה לה על מתרגל, והתחשק לי גם לכתוב על קראשים (להלן: היקסמויות). (קיטי - יצרת פרויקט ולא ידעת?)
אני מנסה לחשוב אחורה ל"היקסמות הראשונה", וקשה לאתר אותה. הייתי מאוהבת בילד אחד שנראה כמו הנסיך הקטן מכיתה א' עד ג', והיינו חברים, אבל אני לא זוכרת מזה מספיק.
בחטיבה היה ישי אחד, שהיה לו מעיל עור וחתול שאהב לאכול חסה, ואני זוכרת שהתרגשתי כשהוא היה בסביבה. התרגשות שמכה בבטן.
ומתישהו בתקופה ההיא הייתה לי גם היקסמות עם תפאורה של היקסמות - נסעתי עם ההורים שלי ועם אחותי לקורפו, ושם אחותי אמרה לי ערב אחד "בואי ניכנס לפיאנו בר, הפסנתרן מנגן ביטלס." הוא באמת ניגן ביטלס אבל חשוב מזה, הוא גם היה איטלקי, בלונדיני ופסנתרן. במהרה ישבתי לידו כל ערב על שרפרף וקשקשתי אתו באנגלית בין השירים.
רגעי התרגשות: יום אחד, אחרי שלא התחשק לי לבוא לבריכה, פגשתי אותו אחר כך עם הוריי והוא אמר בפלרטטנות: I was in the pool today, and I saw you, and you, but I didn't see you... (מאז הייתי בבריכה כל יום אבל הוא לא בא).
יום אחד נסענו אמא שלי ואני העירה באוטובוס מיוחד של המלון, ובדרך חזרה פגשנו אותו. אמא שלי נתנה לי לשבת לידו באוטובוס וישבה מאחורינו, כך שהייתה לי האשליה שאני באמת נוסעת אתו באוטובוס. ועכשיו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא: הוא שאל אותי "מה עשית היום?" וכשהשבתי "קניתי ספר," אמא שלי פתאום הושיטה לי את הספר מאחור, שאראה לו. כמו גיבורותיה של ג'יין אוסטן, I was mortified.
וערב אחד הייתה בפיאנו בר איטלקייה שיכורה שכנראה לא קלטה שאני כל כך צעירה, והתמוגגה בקול רם על שירים איטלקיים, כמה הם יפים וכמה הם the best songs to make love to (את זה היא אמרה לי בנימה של עצה). חשבתי שהיא חושבת שאני החברה של קרלו והייתי מאוד גאה.
בסוף החופשה שלנו באתי להיפרד ממנו. אמרתי לו I love you וברחתי בריצה ובצחקוקים. הוא אמר thankyou ונשאר עומד שם.
[ובמחשבה נוספת, עם כל הכבוד להיקסמות, אני חושבת שהייתי מאושרת שם בעיקר בגלל האושר הגופני שמרגישים אחרי ימים שלמים בים. כל כך נפלא בים, הוא עושה לי להרגיש כל כך קיימת...
]
מי עוד זוכר היקסמויות ראשונות?..
