ג'וליאנה מצטטת כאן בית מ"ימים לבנים" המופלא של לאה גולדברג, וגם מומו הביאה לא מזמן את הקליפ מיוטיוב, וככה שמתי לב יותר למילים. התיאור הזה, "לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו", גאוני בעיניי. נראה לי שזה מה שקורה כשמתבגרים. אנחנו נשארים אותו דבר, ולגבי כמה מאתנו זה אומר שאנחנו נשארים אותה נפש סוערת עם אותם עליות ומורדות ומצבי רוח וכיו"ב. אבל אנחנו מתרגלים אל עצמנו ופחות מתרגשים מזה, וההתרגלות הזאת נותנת איזה עין סערה. מקום שיודע גם תוך כדי בכי או היסטריה או אופוריה או פאניקה שכבר היינו שם ויצאנו משם ונהיה בסדר. לפחות ככה זה אצלי.
אפרופו מצבי רוח, אמנם אני לא בהיריון (הידד הידד!) אבל כן בתנודות מצבי רוח מוגברות, יש לי נטייה לכתוב את העליות ולא את המורדות אבל יש גם מורדות (בייחוד בגלל הגזים הארורים של ילדולי, כשהיא בוכה ומסכנה ואני לא יכולה ממש לעזור לה), אבל עכשיו אני שוב מחוברת יותר לאושר ולהתמוגגות מהילדה המקסימה וליצירתיות ולהנאה גם מהרבה דברים ואנשים אחרים.
ופינת החתול: עכשיו, לשם שינוי, יש בחיקי חתול.
ועכשיו היא קמה והלכה לה.
