ישנתי שש שעות, אבל לא הנכונות. אלה שלפני חצות הן השעות החשובות בשבילי - הרגשתי הרבה יותר טוב כשישנתי מאחת עשרה עד ארבע מאשר כשישנתי (הלילה) משתיים עד שמונה. בלילה בעודי מערסלת את ילדולי יצא לי לראות קטע מסרט נורא מוזר, בספרדית, על כל מיני בחורים שבוגדים או לא בוגדים בחברות שלהם, היו הרבה סצנות סקס נחמדות ואירופיות (=כאלה שרואים בהן גם פלג גוף תחתון), ולפתע הם פצחו בשיר ברגעים משונים - זה היה מחזמר! ראיתי את זה פחות או יותר בלי קול אז לקח לי זמן להבין שהם אכן שרים.
אם כבר מדברים על טלוויזיה, "האלופה" [ספוילר לפרק של אתמול]:
אני חייבת להודות שנורא בכיתי עם תום שלייפר, ואחר כך עם תום ואוסקר שבכו יחד. היה צפוי, עוד בפרק שיעל נתנה לתום את הדיסק חזי אמר: זה מה שישבור אותו והוא סוף סוף יבכה. אבל אז מה. כשהוא הצטנף בתנוחה עוברית ממש געיתי בבכי. וגם בעופר שכטר יש איכות ילדית כזאת שעושה חשק להכניס אותו תחת כנפי ולהיות לו אם ואחות. שהתסריטאים יפסיקו כבר להתעלל בו (אבל מה עוד נשאר לעשות לו? הרגו לו את ההורים, את החברה. לפחות ב"באפי" כשעושים דברים כאלה זה לא סתם).
סוף ספוילר
ובהמשך למשהו שקיטי שאלה אותי בתגובות, כשדיברנו על זה שאני פחות כותבת על הקשיים ויותר על הטוב - שיר של עמיחי, שאם היה לי מניפסט אולי הוא היה המניפסט שלי:
דיוק הכאב וטשטוש האושר
מגע געגועים בכול
20.
דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב
על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.
אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:
זה כאב מושך וזה כאב קורע. וזה כמו מנסר
זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה. בדיוק פה
כן. כן. האושר מטשטש הכול. שמעתי אומרים
אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,
הרגשתי כמו בשמַים. ואפילו איש החלל שריחף
בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.
טשטוש האושר ודיוק הכאב
ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם
את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.
יהודה עמיחי, "פתוח סגור פתוח"
