רונן הביא שירים יפים משנות השמונים. יפים ועצובים. כל המוזיקה משנות השמונים מעציבה אותי. עצב של מסיבות כיתה. האורות העמומים, המוזיקה, העמידה בצד בתקווה לאיזו מטמורפוזה שתגרום לי להיות אחת הבנות האלה שיש להן עם מי לרקוד, או שתהפוך את אחד הבנים למישהו שיכול להיות אתי, התקווה למשהו אחר שיקרה כבדרך קסם. הבדידות. עצב סנטימנטלי מתרפק ומתפלש בהנאת הרחמים העצמיים. והידיעה שאלה שרוקדים גם הם בודדים, ומעמידים פנים, שלא מפחיתה כהוא זה את הקנאה הצורבת.
ויש רגעי חסד, ענת ט' שיושבת על הספה ונאנחת "איך אני רוצה חבר...", והיא ילדה חמודה ורגילה שמתברר שמרגישה כמוני, וזה מפחית מעט את הבדידות.
ובשנת 93', פ' ואני יושבים בסלון של ההורים שלי ורואים בטלוויזיה את הסרט La boum ("המסיבה") עם סופי מרסו, ואנחנו מאוד אינטלקטואלים וציניים וצוחקים על הסרט (שכל אחד מאתנו ראה מי יודע כמה פעמים), אבל לקראת סופו אנחנו כבר קצת מודים שמאוד אהבנו אותו ומאוד הזדהינו עם השיר dreams are my reality ואיזה כיף שעכשיו יש לנו עם מי לרקוד, או לשבת על הספה יד ביד ולהעיר הערות ציניות.
