איזה כיף שכן
- הלכתי ברחוב שבו ידעתי שהחברים הירושלמים שלו גרים, וקצת נצבט לי הלב כי לא ידעתי אם בכלל אפגוש אי פעם את טל הזה, שכותב שירים כל כך יפים ושכיף כל כך לדבר אתו במסנג'ר, ואפילו את קולו עוד לא שמעתי.
- לא היינו בטוחים שכדאי לנסוע לכנס ההוא, אולי כולם שם יהיו ילדים בני 17, ואולי יהיה מביך ולא יהיה על מה לדבר למרות שכולנו חובבי באפי, וזה מחוץ לעיר, ואם סליירט בוז'רסקי ההיא בכלל לא תבוא, או שלא תהיה פנויה אליי, הרי היא מין מלכת כיתה של הפורום...
- אחרי שקראתי את הספר שלה כתבתי לה מכתב, יכולתי לוותר על זה, וגם היא יכלה לא לענות או לענות כמו למעריצה ולא בגובה העיניים. המכשלה הכי גדולה הייתה שיחת הטלפון הקצרה בשביל לבקש את הכתובת.
- הוא אמר לי כבר כמה זמן שכדאי לי ללכת לטיפול, ולא רציתי, חשבתי שהדבר האחרון שאני צריכה עכשיו הוא מישהי שתיכנס לי לנשמה, וחשבתי גם שהיא תחשוב שאני לא מספיק טובה בשבילו.
- ראיתי אותו בקו 18 קורא ספרי מדע בדיוני, ופעם הוא חיכה בכיכר דניה לידידה ואמרנו שלום, אבל למרות שהיינו באותו חוג לא דיברנו עד השיעור האחרון של הקורס המשותף שלנו. עמדתי לנסוע לפריז וחשבתי שלא יקרה בינינו כלום, ואם יקרה, אז רק אחרי שאחזור...
איזה כיף שלא
- עבדתי בעיתון שהרגשתי שלא מעריכים בו כתיבה כמו שלי, ורציתי מקום להראות ולהוכיח שאני לא פחות מוכשרת מהאנשים שכן העריכו שם. פניתי לאורי ברוכין מ"רשימות" אבל הזמן שלקח לו לענות (שבוע? שבועיים?) היה נצח בשבילי ובינתיים מצאתי לי מקום לא להוכיח כלום אלא להתבטא באמת (כאן!).
- היא לא הסכימה להיות חברה שלי, למרות כל המכתבים היפים שכתבתי לה במשך שנתיים. כשהיא הזמינה אותי פעם אחת לקפה ולדבר על מה שהיה גיליתי שבכלל לא נעים לי אתה, יש לה מבט בוחן כליות ולב והיא לא נותנת מרחב.
- נסעתי ל"רימון" באוטובוסים, הגיטרה שלי יצאה לגמרי מכיוון בחום ולא חשבתי לכוון אותה, ובאודישן התחלתי לשיר את השיר של ג'וני מיטשל ופשוט הפסקתי לנגן אחרי ששמעתי את הזיוף המטורף ושרתי א-קפלה. את My funny valentine שרתי עם ליווי בקסטה. כל היום הסתובבתי שם מתוחה, גם מקווה מאוד להתקבל וגם חוששת מה יהיה מבחינה כלכלית, ומבחינת הנסיעות, ואיך אני אסתדר עם האנשים שם, שהזכירו לי את התיכון וזה לא היה נעים. הודיעו לי שהתקבלתי אחרי שידיד כבר סיפר לי על התוכנית ללימודי תרגום ועריכה (עם מלגה) בעלמא.
- עמדנו לעבור לגור יחד והרגשתי חנוקה. אולי אם באותו יום שישי בבוקר כשאמרתי לו שאולי הערב לא אבוא לארוחת הערב המשפחתית אצלם, ואולי לא נעבור כל כך מהר לגור יחד, אולי אם אז הוא לא היה לוחץ ולא מנסה להכריח, לא הייתי אומרת לו (בלי שחשבתי על זה קודם בעצמי) "אז אולי בעצם ניפרד". הוא היה בטוח שאתחרט ושזה נאמר בלהט הרגע. (ויעל החמודה, כשהתקשרתי שמחה ומשוחררת לספר שנפרדתי, אמרה: רגע. בשביל זה אני צריכה להרכיב משקפיים.)
- ההורים שלי הזמינו אותו ליומולדת שלי כדי לעשות לי הפתעה, כי קצת הערצתי אותו. הייתי בכיתה י' ובתיכון שלי כל הזמן דיברו על זיונים ואני עם בנים בגילי לא תקשרתי בכלל, אבל עם גברים הסתדרתי קצת יותר. כשפרסו את העוגה קיבלתי את ה"ז'" של ה"מזל טוב" ואמרתי לו: איזה יופי, זה מה שרציתי (אחותי כמעט הרגה אותי). ואחר כך אמרתי לו שאני זקוקה לגבר. הוא התקשר אליי כל ערב במשך תקופה ארוכה וניסה לקבוע אתי, וכמעט נסעתי אליו רק מתוך סקרנות ובשביל להביס את הבנות מהכיתה, אבל פחדתי.
[מה אתם אומרים? project material?]
נ"ב - הופעה של רילי!
