רכבת

שיחקתי עכשיו "מלחמה" בקלפים עם הדר, והיה כל כך כיף, כי הקלפים דיברו ביניהם, והלכו ביחד לערמה הזאת או ההיא, והכול היה מלא חיים. תמיד אהבתי את המשחק הזה וגם הייתי בונה עולמות וסיפורים סביב משחקי קלפים, וסוף סוף, אחרי שנים של חברות דמיוניות (ואחר כך הפוגה ובה שנים של חברות אמיתיות נהדרות, אך פחות משחקי קלפים) מצאתי לי פרטנרית שעולה על כל חלום.

וזה התחבר לי למתנה שקיבלתי בשבועות, שידעתי שארצה לשים אותה כאן אבל לא ידעתי בדיוק איך והנה פתאום השתבצה. אישה מקסימה ששמה שרי ערן הרשקוביץ (שהיא מאיירת, וזה האתר שלה) שכבר כתבה לי בעבר בתגובה לפוסט שכתבתי על הדר בבלוג, שלחה אלי שיר שכתבה לבת שלה, אור. השיר מצא חן בעיני כל כך, וביקשתי ממנה רשות לפרסמו כאן. אז הנה:

יום שלישי ערב שבועות

אז הבוקר דיברנו על זה שאחרי הבוקר באים הצהריים ואחר כך אחרי הצהריים ואחר כך ערב ואחר כך לילה ואחר כך מתחיל יום חדש.

"למה מה שראשון הוא לא חדש? למה זה משהו שכבר היה?" שאלה הגָאוֹנֶת הקטנה, ואמרתי לה שיש דברים שכשהם ראשונים הם כבר היו, כמו שבוע חדש ויום חדש, אבל יש גם דברים חדשים לגמרי, כמו למשל היא, כשהיא נולדה בערב שבועות לפני שבע שנים, וגם אז זה היה יום שלישי.

Of Woman Born

רגע קטן שלא עוזב אותי, כי הוא מגלם בתוכו כל כך הרבה מההוויה של היות אמא.

הדר כשעוד הייתה תינוקת, ועוד גרנו בירושלים, היא ואני חוזרות הביתה במכונית, אני עם וירוס בטן, אנחנו עולות את המדרגות הרבות-הרבות הביתה, היא על הידיים, אני על רגלי החלשות, אני פותחת את הדלת במפתח, אנחנו נכנסות הביתה, אני מניחה אותה בתוך מיטת התינוק עם המעקה ורצה לשירותים להקיא. לא יכולה להחזיק ולו עוד רגע. ובפרק הזמן הקטן הזה היא במיטת התינוק רגועה ושלווה להפליא. והכול אחוז בתוך שקט בדידות, היא ואני.

יום הולדת שבע

היום 22 במאי והדר בת שבע, ובבית הספר היא צריכה לקבל חיסון. שאלתי אותה אם היא רוצה שאשאר איתה. היא רצתה. בבוקר ישבנו על הספסַלְטאה הירוק והיא וידאה איתי: "את תהיי איתי בחיסון?" אמרתי לה כן. "למה? בשביל לשמור עלי?" אמרתי לה כן. היא שילבה את אצבעותיה באצבעותי ואמרה לי (אולי אני לא מדייקת בניסוח, אך זו רוח הדברים): "זה טוב שתשמרי עלי. גם אני אשמור עלייך."

אחר כך היא קמה וצילמתי אותה בת שבע. 

כנראה אני מציירת!

יש בדיחה אחת, אני חושבת אחת הבדיחות שליקט דרויאנוב, ששואלים יהודי אחד: אתה יודע לנגן בכינור? והוא משיב: אולי, אף פעם לא ניסיתי! 

באופן קצת דומה, לפני חודשיים שלושה קניתי להדר טושים ממש שווים, והם עשו לי חשק לשבת לצייר, אז התיישבתי לצייר איתה ופתאום אנשים התחילו להגיד לי שאני מציירת. או שהם "לא ידעו" שאני מציירת. גם אני לא ידעתי. ועדיין אני לא בטוחה, אבל זה כיף ומשחרר ועוזר לפרוק חלק מהמטען העודף שכנראה יש לי תמיד.

בהתחלה ישבתי עם הדר וציירתי מה שהיא ביקשה (אותה, וסולם, ומגלשה)

בשם שנתתי (שרבוטאמא מס' 1) ובמה שכתבתי על ציפורים מוזרות ניכר שכבר התחיל למצוא חן בעיני העניין והתכוונתי לשרבט עוד.

את השרבוט השני ציירתי מיד אחר כך, גם כן עם הנחיה צמודה...

אבל הגנבתי לשם את ההתפייטויות שלי ואנגלית וצרפתית...

והמשכנו עוד

וכאן אני חשבתי לצייר שלוש אחיות ולקרוא להן מרלה, קרלה וצרלה, אבל הדר ציירה במקום זה את שחר המופלא:

את אפרת נראה לי שאני ציירתי והדר צבעה - והדף נעלם או נגזר לפני שהושלם החתול (אולי הוא סוג של צ'שייר...)

את האיש הזה אני אוהבת נורא, ציירתי אותו והשארתי אותו על השולחן וכשחזרתי מצאתי שהדר צבעה אותו, הדר לא מאמינה ברקע או בשטחים לבנים והיא צובעת בחופשיות גם את הפנים של הדמויות, וזה כל כך היטיב עם יוחנן שלי!

כאן ציירתי סירה, ואז רשמתי את הדיאלוג שהיה ביני לבין הדר וציירתי בדיוק את מספר התפוחים שהיא אמרה :)

את יובל המבולבל היא ביקשה ממני לצייר אז ציירתי אותו לפי הבובה שיש לה

אחר כך ציירתי את האיש הזה והדר אמרה שקוראים לו קפיון, והוא אבא של יובל

וזה תוצר של הפעם הראשונה שממש הודיתי שאני מציירת ואפילו עשיתי את זה כשהדר לא הייתה בבית:

והיום הדר אמרה לי לצייר משולשים, אז כך עשיתי אבל הפכתי אותם גם לכובעים של גמדים

ואחר כך עשיתי מין קשקוש חופשי כזה, עשיתי עם היד והטוש מה שאני עושה בכל הגוף כשאני רוקדת - פשוט נתתי לזה להביע (העודפים האלה, כבר אמרתי על זה משהו, נכון?) ואחר כך צבעתי את הצורות שנוצרו וניסיתי שצבע לא יגבול בעצמו, שזה גם משחק כיפי. ולא ניסיתי מנדלות, אבל לטעמי אין מרגיע מזה. ומה שיצא - יכול להיות גם מפה לארץ הגמדים (או הארץ עצמה במבט מלמעלה)

וכולם מדברים על חירות עכשיו, ואפילו לדיבורים האלה (גם לגרסאות הנאורות והיפות שלהם) אין לי כוח, אבל אם תרצו, בשבילי זאת (מה שפה למעלה) חירות.