נדמה שהעולם שאני כותבת אותו הוא עולם שכל הזמן מתרחש, ואני, כל פעם שאני מתחברת אליו לעשרים דקות, חצי שעה, שעה, וכותבת עוד פסקה, עוד עמוד/ים, אני עוד נוגעת, מבקרת, מגלה מה קורה שם; אבל הוא לא מפסיק כשאני מפסיקה. הוא מתקיים כל הזמן, והביקורים שלי בו ממלאים אותי חמצן.
והכי אני אוהבת את האופן שבו הקלפים של נפשי נטרפים במפתיע: כל מה שנכתב שם, הרי ממני בא, אבל אני לא מכירה את זה; לא בקומבינציות האלה, לא כשאני מתחילה איזה סיפור צדדי על איזו דמות ופתאום היא נהיית דומה קצת לשכנה ההיא שלי, שלא ידעתי בכלל שאני זוכרת אותה כל כך טוב, ולחברה ההיא מהלימודים שלא חשבתי שהיא בכלל הייתה לי חשובה, ופתאום כל זה מתערבב עם איזו חוויה אחרת לגמרי; והערבוב הזה של החומרים עושה להם כל כך טוב, מרענן, כמו שמערבבים טוב טוב סלט ירקות וגם מנערים את הקערה.