Danish (חרדה+זמן)

דרך אחת לאפיין תקופות היא להיזכר סביב מי פעמה החרדה.

בתקופות רבות בחיי היו אנשים שנדמו לי לשומרי סף של מקום שביקשתי לבוא אליו. רובם ככולם קיבלו ואהבו אותי מלכתחילה, וכל דרמת הסף והחרדה התקיימה רק בדמיוני הפורה (אך לא תמיד מיטיב).

אחת מהן הייתה אישה ששמה דומה לשם עברי מוכר אבל לא בדיוק, עם מבטא זר רך וגינוני ריחוק של ארץ אחרת. היא הייתה אשתו של מורה למוזיקה, מוזיקאית גם היא, והחרדה שלי הקיפה את שניהם, כשניגנתי באוזניהם ולא רק אז. גם כשישבתי איתה באיזו ארומה והיא אכלה "דייניש". אני לא בטוחה שלפני כן הייתי מודעת לקיומו של דבר המאפה הזה. היא בצעה ממנו באצבעות ואכלה אותו לאט לאט וסיפרה על עצמה דברים קטנים וחינניים שלא שכחתי.

היום פתאום התחשק לי לאכול דייניש ונזכרתי בה, ושמחתי להיזכר. בפוסט הקודם כתבתי על חוסר שייכות+זמן, אבל יש גם חרדה+זמן, שהופכת לנינוחות, אבל כזאת שעדיין נשאר בה טעם מיוחד.

(בסוף אכלתי מאפה גבינה).

ודרך אחרת לאפיין תקופות היא בצלילים שעטפו אותן... 

חומר סותר בדידות

- את הפוסט הזה כתבתי בבוקר בעקבות שירים ברדיו. לא התכוונתי לפרסם אותו, ובינתיים גם שמעתי על מותו של יורם קניוק והוא תפס את מחשבותי. אבל אחר כך באה חברתי הנהדרת שרית, שהיא בפני עצמה חומר סותר בדידות (ואנחנו לא בכיתה ט'...), והקראתי לה והיא אמרה לי לפרסם בבלוג.

כשהייתי בכיתה ט' הייתה לי, לשם שינוי (מכל מקום, זאת התחושה הסובייקטיבית), חברה מהכיתה, והיא הכירה לי שני תקליטים בני הזמן, ששמענו אותם שוב ושוב בסלון בית הוריה עד שנהיו אהובים ומוכרים וזכורים בעל פה. אולי זאת הייתה האהבה המוזיקלית הראשונה שלי שלא באה מהבית ומאמא, ושלא הייתה זרה לבני גילי.

הבוקר כל זה חזר אליי כשעלו ברדיו הצלילים הראשונים של Across the lines ומיד הגברתי את הווליום ושקעתי בתחושה הנוחה ש"זה שלי".

שתי ילדות בודדות בכיתה ט' לא יכולות להעניק אחת לשנייה את כל מה שהן צריכות. אבל הזמן העובר הופך את מה שהיה פסקול של בדידות וחוסר שייכות, לשייכות, ל"שלי". זה הכול? חוסר שייכות+ זמן = שייכות?

האלבום השני היה של Tears for fears. לעניין חוסר השייכות והג'ונגל שנקרא בית ספר היה מתאים לבחור משם את Mad World, השיר הלופת לב שליווה את הסרט 'דוני דארקו', או את Shout, שבאמת צעקנו אותו באוטובוס בטיול שנתי, אבל אני רומנטיקנית וזה הומור כל כך בריטי – להיות אתך לבד כדי לדבר על מזג האוויר.

והמשוואה, מחוסר שייכות לשייכות, לא רק זמן היא צריכה, אלא מישהו שישב לידי באוטו באותו זמן ואני אספר לו: 'כשהייתי בכיתה ט'...' והוא יתעניין וירצה בדיוק לדעת איך היה לי, ואיך עכשיו ההרגשה לשמוע שוב את הצלילים.

ואחר כך התנגן ברדיו Ashes to ashes  של דייוויד בואי... מקווה שהוא לא רומז לי משהו על קבורת חלומות. אבל אולי להפך, כמה פעמים קברתי את דייוויד בואי והוא עודנו חי ויוצר ומתאושש להפליא.

סלון כריות

לפעמים קורה דבר מופלא כשקוראים ספר או מדברים עם מישהו, ולא רק רואים או שומעים סיפור, אלא פוסעים לתוכו ונמצאים שם רגע.

כך קרה לי כשישבתי לידך בבית הקפה וסיפרת על "סלון הכריות" שהיה לכם בנעורייך ואיך ישבתם שם וצפיתם ב-Fame, הורייך עם החבר'ה שלהם ואת עם החבר'ה שלך ואחותך עם החבר'ה שלה. את לא תיארת הרבה, לא נתת פרטים כמו שמלמדים בסדנאות כתיבה, רק אמרת "סלון כריות" וכבר עמדתי שם רגע וראיתי אתכם והחוויה נרשמה, כאילו הכרתי אותך כשהיית נערה וביקרתי באותו סלון כריות. מעין ידיעה, הכרוכה גם בידיעת המחיר שמשלמות אנחנו, הילדות שגדלו בבתים קצת בוהמיים ולא מסודרים. (מתחת לסלון הכריות שלך אולי רוחש אצלי סלון בית ילדותי שהיה גם חדר העבודה של אבא, שם ישבתי וראיתי טלוויזיה בלי קול, קוראת את התרגום בעוד אבי שומע מוזיקה בפול-ווליום).

והביקור הרגעי בסלון הכריות שלך היה חי כל כך, ולמה הנעורים-בדיעבד והילדות-בדיעבד מלאי חיות כל כך, יותר מההווה שלנו פה בבית הקפה, מדברות? (כמו ב"תקוות גדולות" של דיקנס, שהפרקים של הבגרות כל כך חיוורים יחסית לפרקי הילדות. למה זה?)

-

[מפרסמת את הדברים שלעיל שנכתבים לי בראש זה שבועיים ונכתבו מוקדם הבוקר, ובין הכתיבה לפרסום משתרעות כמה שעות בג'ימבורי שבקניון, וכל מה שכתבתי נראה לי הזוי באותה מידה. בית קפה עם חברה וסלון כריות כאחד. ישנה בחיק ילדוּת, למתי תשכבי בחיק סלוני כריות ותוגתם הנעימה, עד שתידחפי אל קניון הומה וצעקות ילדים מתרוצצים... הזוי, כבר אמרתי. אבל זה גם קשור. למחיר שהזכרתי, ולמה שאנחנו משתדלות לעשות למען ילדינו.]

1.5 : רציתי להעתיק גם לגוף הפוסט שיר של חברתי שרית שמיר, שהביאה אותי אל סלון הכריות, שיר שמשלים את התמונה בעוד כמה ממדי עומק, אבל ההעתקה משבשת את השורות אז כמו בנרניה: הנה בלחיצת כפתור אפשר להיכנס לתוך המילים ולעבור אל עולם הכריות...