שוב אלניס

איזו חכמה אלניס מוריסט. נזכרתי בשיר שלה Princes familiar, שאומר בעצם את מה שפרויד אמר - שאנחנו מחפשים בבני זוג את דמות ההורה. אבל מה שחזק בשיר שלה במיוחד (חוץ מזה שהוא מלא רגש) הוא היכולת שלה להראות כמה קשר יכול להיות כביכול נורא חשוב, ומצד שני כמעט לא משנה מי האדם שנמצא בצד השני, כי יש כאן בעצם סגירת מעגל עם מישהו אחר. בפסיכולוגיה קוראים לזה העברה, וזה קורה לא רק ביחסים רומנטיים ובטיפול. הנה השורה שהיא תמצית העניין מבחינתי:

you finish my sentences I think I love you what is your name again? no matter

(ולבאפיונרים - זה כמו בפרק Him: "איי-ג'יי הוא חברי הטוב והיקר! - קוראים לו אר-ג'יי!")

מחשבות על You're So Vain

השיר הכי מפורסם של קרלי סיימון (אם כי לאו דווקא היפה שבהם) קנה לו את עולמו אולי בזכות הפרדוקס שבשורה You're so vain, you prob'ly think this song is about you, ואולי בזכות הסקרנות העצומה של הציבור לדעת על מי השיר (וורן ביטי, מיק ג'אגר וג'יימס טיילור הם אכן מועמדים מעניינים). סיימון הלכה עם זה ושמרה את הסוד (וגילתה אותו רק למיליונר אחד ששילם לה תמורת זה הרבה מאוד כסף).

לדעתי השיר הוא לא על אף אחד מהם. מניסיוני שלי בכתיבה, שיר או סיפור נולד כשחוויה עכשווית פוגשת חוויות מהעבר ומתמזגת אתן; כשהאינטראקציה עם מישהו בהווה מזכירה אינטראקציות קודמות ומשתלבת בהן לבלי הפרד. לכן תמיד קשה לומר על מי הסיפור או השיר. אני נתלית גם באילן גדול: פרויד כתב דברים דומים מאוד על מנגנון היצירה במאמר "המשורר וההזיה".

                                              *  *  *

ואפשר גם כזה: "אתה כל כך אגוצנטרי, לא היית מעלה על דעתך שהשיר הזה עליך".

                                             *  *  *

ואם כבר קרלי סיימון, הנה קטע כל כך חכם ורגיש משיר אחר, לא מאוד מוכר - The Reason:

The reason

I didn't kiss you last night

I didn't kiss you

Cause I was afraid I might like it too much

And if I liked you too much

I'd be afraid

That I'd give you a present

And if I gave you a gift

Then you might give me a gift

And then I'd be afraid

That I wouldn't like it

נדודי לילה: ג'יין קמפיון

בהמשך לפוסט הקודם, כמה מחשבות שיש לי כבר כמה זמן על ג'יין קמפיון התחדדו. תמיד חשבתי שאצל קמפיון - שביימה את "הפסנתר", "מלאך אצל שולחני", "העלמה מכיכר וושינגטון", "Holy Smoke" ו"תשוקה חותכת" - ראיתי את סצנות הסקס היפות והמשכנעות ביותר בקולנוע, ותמיד חשבתי במידת מה של פשטנות שזה "כי היא אישה", אבל עכשיו אני חושבת שזה מפני שהסצנות שלה רואות במשתתפיהן בני אדם ולא רק אובייקטים. אפשר להרגיש שהם מרגישים ולא רק נראים. ב"מלאך אצל שולחני" זה היה אולי בולט במיוחד, כי המשתתפים היו כל כך לא יפים ולא סקסיים, כביכול.

"תשוקה חותכת", האחרון שראיתי, הוא "מותחן אירוטי", והחלק המותחני שבו די נפסד. יש ברקע רוצח פסיכופת שמבתר את קורבנותיו - נשים - והרומן המתפתח הוא בין הבלש החוקר לבין מורה לאנגלית שמאוד אוהבת שירה ואוספת מילים. היא חושקת בו וחושדת בו. אם ארצה להיות מאוד סלחנית כלפי סיפור הרקע (הרציחות) אגיד שהסרט עוסק במקום שבו נשים מפחדות לשחרר את התשוקה שלהן עד הסוף, כי הן מפחדות מאלימות של הגברים כלפיהן, או פשוט מפחדות שהתשוקה עצמה תבתר אותן. אם לא, נגיד שכל ההיבט הזה של העלילה פשוט מופרע ומופרך. אבל התשוקה של המורה (מג ראיין) והבלש (מרק רפאלו) וגם הקשר של המורה עם חברתה הטובה/אחותה למחצה - כל זה יפהפה. שלא לדבר על גשם הפרחים בתחילת הסרט. בקיצור, ג'יין קמפיון - גם כשהיא רעה היא טובה.

________________________________________________________________________________

אשר לנדודי הלילה עצמם: מאוד מסוכן ללכת לישון מוקדם, כי מתעוררים באמצע הלילה וחושבים שבוקר. וכשיש אינטרנט גם אין ההרגשה הזאת שכל העולם ישן חוץ ממך, כי באינטרנט לא ישנים.

שוב ציפור מן הדמיון

אתמול בן-זוגי קנה לי את האוסף החדש של נורית גלרון, אף על פי שהוא מתנגד נחרצות לאוספים. הגישה שלו היא שאם אוהבים אמן, קונים את כל הדיסקים שלו, וככה גם מגיעים בסופו של דבר לכל השירים האהובים. בעיקרון אני מסכימה, אבל במקרה של גלרון לא יכולתי להתגבר על הפיתוי: כל השירים שאני אוהבת ומתגעגעת אליהם בדיסק אחד. והרי אצל גלרון, כמו אצל כל הגדולים בעצם (למשל מתי כספי, הגאון בה' הידיעה) לא תמיד בחירת השירים מושלמת. גם באוספים היא לא תמיד מושלמת, אבל באוסף הזה כמעט.

כמה מחשבות אולי ברורות מאליהן, אבל מתחדדות בעקבות שמיעת הדיסק:

יוני רכטר מעבד נפלא, והג'אזיות שלו מתאימה לגלרון כל כך.

נתן זך הציני ("רומנטיקן מר מאוד") יודע להפתיע שוב ושוב בטקסטים מאוד אנושיים ואמפתיים.

"נגיעה אחת רכה" הוא שיר מדהים אף על פי שהרדיו הפך אותו לשגור מדי.

והכי חשוב, בעיניי: אמת רגשית היא אמת רגשית, ולא משנה אם היא לבושה בעברית הקלאסית של לאה גולדברג - "נפרדנו כך. היטב, היטב חרה לי/ הערפל בינינו כחומה" - או בעברית העכשווית של לאה שבת: "אתה הולך לישון מוקדם/ אני בלילה ערה/ אתה מדבר עברית אני לא מבינה/ לא טוב בינינו". ולעומת זאת, בשורות כמו "גאון מי שהמציא ת'שקיעה/ איך כל יום השמש נהיית עייפה" אני מרגישה זיוף, ומיד מנסה להקשיב למוזיקה בלי להקשיב למילים.