there's nothing else above a human heart

כמה מילים על השיר שמרעיש אותי בזמן האחרון, Secret Room של theAngelcy:

https://www.youtube.com/watch?v=jNb9_YBSqnM

(כאן בביצוע מושלם וחשוף של כותב השיר רותם בר אור לבדו)

If you want my soul, take my body, 
and if you want my body, take my soul, 
take it all. 

I'd love to go inside your secret room, 
break down your mirrors and your statues, 
hear you scream your love, 
there's nothing else above a human heart 
to win or lose, 
there's nothing else out there to choose. 

If you want my future, take my painful memories, 
if you want my beauty, take my disease, 
and if you want my passion, take my violence, 
if you want to be with me, take my loneliness, 
take it all. 

If you want to see me, take a real good look, 
let your eyes shine a light on my dark side. 
Can you take it, 
can you take me, 
can you take all of me, 
take it all.

השיר הזה נובע ממקום עמוק כל כך ונוגע במקום עמוק כל כך שכמעט לא כדאי לדבר עליו ולנתח אותו. ובכל זאת משהו. לא על העיקר, לא על הבקשה לאהבה וקבלה טוטאלית שגואלת את הניגודים המדומים. אלא משהו תרבותי. השיר נכתב באנגלית ויש בו ניחוח בלוזי ישן לא ישראלי בכלל, אבל המילים בכל זאת צומחות מתוך רבדים תרבותיים (קדומים גם כן) שלנו. לי החדר הסודי הזכיר את קודש הקודשים. והדובר רוצה לנתץ את המראות ואת הפסלים – לי זה הזכיר את אברהם בדרך למונותיאיזם, אבל כמו עמיחי שכתב "אין מלאכים אחרים" מדגיש רותם בר אור: There's nothing else above a human heart.

משונה אולי, אבל הרגשתי מין שמחה וגאווה שהדבר היפה הזה צמח מתוך התרבות שגם אני שייכת אליה.

Undressed to kill

הרבה פעמים חשיבותן של פעמים ראשונות נודעת רק בדיעבד, כשכבר יודעים את מקומם של החוויה או האדם שמדובר בו (כמו בקריאת הזיכרונות של סימון דה בובואר, יש איזה רגע שהיא רואה סטודנט, חבר-של-חבר, יושב על החלון... וכשמתברר ששמו ז'אן-פול סארטר, הקוראים כבר יודעים שזה חשוב).

אבל יש רגעים שיודעים תוך כדי, ובדרך כלל דרכי הנפתלת לומר את זה לעצמי היא: שימי לב, זה רגע שבעתיד את תראי בו רגע מכונן.

אחד כזה היה לי בגיל כמעט-שש-עשרה, באוטו של החבר שלי, שהיה מוזיקאי והכיר לי המון מוזיקה חשובה לי עד היום. יש מוזיקות שקשורות לאדם מסוים, ויש שירים שנהיה עצוב לשמוע אחרי שנפרדים, אבל לפעמים מישהו פותח לך דלת אל משהו שהוא פשוט שלך. וכך היה לי יום אחד כשהוא הכניס איזו קסטה לטייפ, וברגע ששמעתי את הקול של הזמר שאלתי, בדחיפות של עניין שנוגע לי מאוד: "מי זה?"

התשובה רק חיזקה את המשיכה שלי, מכיוון שהאיש שלצדי עניין אותי וגם הערכתי אותו כמוזיקאי. הוא אמר: "זה האיש שהשפיע יותר מכול על השירה שלי." והוא אמר שני שמות שהיה לי קשה בהתחלה לקלוט אותם ואת היחס ביניהם: איאן אנדרסון, וג'תרו טול.

רגע רגע אמרתי לו, איאן אנדרסון או ג'תרו טול?

אז הוא הסביר, שהאיש הוא איאן אנדרסון וג'תרו טול הוא שם הלהקה, אבל בעצם אין הרבה הבדל, כי הוא מנגן כמעט בכל הכלים בעצמו, וכותב את כל המילים והלחנים.

ומה שנראה לי היום יפה באותה חוויה הוא שלא פגשתי את איאן במיטבו. הביצוע היה בהופעה חיה והקול שלו היה עייף. אבל יש משהו בלפגוש את מי שיהיה אהבה גדולה דווקא לא ביום הכי טוב שלו... כי המהות שלו בכל זאת מזדהרת מתוך זה.

וזה היה השיר ששמעתי בפעם הראשונה ששמעתי את איאן:

Undressed to Kill

רציתי לכתוב שהשיר אינו אחד הגדולים שלו, אבל בהאזנה חוזרת יש בו כל כך הרבה. דיאלוג פנימי בין אמפתיה לבין תשוקה. Couldn't meet the eyes of a working girl, undressed to kill

הוא מתעקש להנכיח גם את העיניים וגם את הגוף – ואחר כך, גם אותה וגם אותו:

She could have been sweet seventeen, then again now, so could I

אבל מה שהדהים אותי יותר מכל כאז כן היום, כמין קפסולת איאן או קפסולה של הקונפליקט הזה, או קפסולת אני, היא השורה:

There was a tear sparkle on the inside of her thigh

(של מי הדמעה, ואם זו דמעה או טיפה אחרת, ופנים הירך, המקום הרך הזה, שגם יהודה עמיחי כתב עליו בכמה וכמה שירים)

ואולי Undressed to kill  זה מה שעושים יוצרים. החשיפה היא הנשק שלנו שבאמצעותו אנחנו נוגעים באחרים

את הפוסט הזה כתבתי בזכות נגה המקסימה שהעבירה לי שרביט בנושא פעמים ראשונות.

ואני מעבירה אותו הלאה, לאני לא הייתי מעז - למרות שעוד לא הגבתי על הפוסט האחרון  - לסרפנטינה כדי שאולי היא תחזור קצת, ולחברותי היקרות שרית ומאיה.

And I'm a music lover

וגם אני אומרת משהו על פיט סיגר

הזמר-יוצר האגדי של מוזיקת הפולק, פיט סיגר, נפטר אתמול. ומיד מתחילים להתנגן בראש הקול שלו והשירים. בתקליט שהיה לי בטח היו כעשרה שירים, אבל אני זוכרת בעיקר שניים. Little boxes, הלהיט הגדול שלו (שאגב, כתבה אותו מלווינה ריינולדס – כה אמרה ויקיפדיה) תמיד העסיק אותי, לטוב ולרע.

Little boxes on the hillside
Little boxes made of ticky tacky
Little boxes 
Little boxes
Little boxes all the same
There's a green one and a pink one
And a blue one and a yellow one
And they're all made out of ticky tacky
And they all look just the same
And the people in the houses all go to the university
And they all get put in boxes, little boxes all the same
And there's doctors and there's lawyers
And business executives
And they're all made out of ticky tacky and they all look just the same 
And they all play on the golf course and drink their martini dry
And they all have pretty children and the children go to school
And the children go to summer camp
And then to the university
And they all get put in boxes, and they all come out the same 
And the boys go into business and marry and raise a family
And they all get put in boxes, little boxes all the same
There's a green one, and a pink one
And a blue one and a yellow one 
And they're all made out of ticky tacky 
And they all look just the same

כשהייתי נערה דווקא שמחתי בנימת ההתנשאות שבו ואפילו כתבתי שירים על אנשים קטנים. שריד של ילדות שבה השונות הסבה לי סבל וחיכיתי לאיזה גמול בבגרות, מין 'ענווים ירשו ארץ'. אחר כך, מגיל עשרים ומשהו, זה הפריע לי. אמנם עוד לא שמעתי את אברהם הפנר המתוק אומר "בורגנים זה כמו בני אדם", אבל הרגשתי ככה. שלהסתכל מגבוה, מרחוק, באמת מקטין ומפלסטק (מלשון פלסטיק) אבל הרי, כפי שכתב פרנסיס קברל באחד משיריו, אם אנשים יוציאו את לבם ויניחו אותו במרכז החדר נראה צבעים שלא שיערנו אפילו את קיומם. וזה עדיין נכון. תמיד. אבל אני גרה כיום גם כן בעיר צעצוע, ולאט לאט אני מתחילה לראות את המכבשים הבלתי נראים שמעליה. את הקו המשותף לבחירות של הרבה הרבה אנשים, שהן בחירות ראויות בפני עצמן, אבל נראות ומוצגות יותר מדי כמו הכרח. למשל: להסתדר משפחות-משפחות, מספר ילדים: שלושה. לגדל משפחה זו משימה ענקית ופלאית, וכמו שאמר פעם יהודה עמיחי בריאיון שנתן לאמא שלי, עדנה עברון, זה לא מובן מאליו וקשה במיוחד לאדם "עם חיים פנימיים ערים". אבל ההומוגניות, איך לומר, מדכדכת.

אתמול הייתי עם הבת שלי במסיבה לכבוד יום המשפחה. המסיבה הייתה מרגשת נורא, והילדים דקלמו ורקדו ושרו, ובאמת רוב הזמן נשפכתי מרוב מתיקות וגאווה, אבל גם הטריד אותי שנותנים לילדים טקסטים לדקלם, במיוחד שישבה מולי ילדה אחת תמימה למראה עם עיני איילה, ואמרה כל כך בדבקות את המילים ועשתה את התנועות (הם ביצעו שיר בליווי שפת סימנים – שזה, שוב, מקסים), ואני יודעת שאי אפשר לחכות ש-30 ילדים בכיתה א' יחברו טקסטים בכוחות עצמם, אבל פתאום כל כך פחדתי, מה אם היא, עיני איילה, אף פעם לא תספיק לחשוב מה ה י א רוצה להגיד? מה אם היא תעבור מקופסה לקופסה ותמיד תהיה כל כך טובה וצייתנית ומקסימה, ואף פעם לא תספיק?

ובחושבי על זה, אין מנוס מלהכיר בכך שהשיר של פיט סיגר הוא שיר טוב. כלומר, שיר חזק.

והשיר השני שאני זוכרת מן התקליט הוא גואנטנמרה. כולו אוויר פתוח, רחוק מאוד מעולם הקופסאות.

אקורד ברור של אהבה

אחת ההפתעות המשמחות שהיו לי בזמן האחרון היא הספר של חמוטל בר יוסף, "מוסיקה" – קובץ סיפורים קצרים שזכה בפרס אס"י, הפרס של איגוד הסופרים. הספר הגיע לידי ממש במקרה (ממש! מקריות כזאת מהסרטים, שכרוכה בשקית שנשכחה, ולאחר שחיכו זמן רב שבעליה יבואו לתבוע אותה, לשווא, נפלה סוף סוף אל בין ידי השוקקות עם כל האוצרות שבה. גם אלתרמן היה שם...). הכרתי את בר יוסף קצת מהשירה שלה, היה שיר מצוין שלה שנהגתי ללמד כשהייתי מורה לספרות, וקצת מתרגומים שלה, וכשהתחלתי לקרוא את הספר התפעלתי, מההתבוננות, מהכתיבה, מהיכולת הנדירה מאוד שלא לומר יותר מדי. להניח את ההתבוננות כמות שהיא, ולתת לקורא להגיב מתוך ניסיון חייו שלו.

כך היה בהתחלה, אך בספר אהוב במיוחד ישנו הרגע המכונן הזה שבו מבינים שזה ספר אהוב במיוחד, ואז נתקפים הכרת טובה והכרה בערך הרגע. כך קרא לי כשקראתי את "הסיפור של אדם איינזאם". סיפור ארוך יחסית לקודמיו, שמתרחש בתחילת שנות השבעים וגיבורו, אדם, המאובחן כסכיזופרן והוא גם, כפי שמכנה אותו אחד הפסיכיאטרים, "אציל פולני", מתאהב באישה נשואה ושמה יעל. אדם המספר את סיפורו מדגיש כל הזמן את הכבוד שלו כלפי הסיפור: הדברים שהוא מגולל הם חשובים, כמו הדברים שבספרי ההיסטוריה. וחמוטל בר יוסף מצדה מכבדת את אדם, כמו את כל גיבוריה. את השפה שלו, את ההבנה שלו, את רגשותיו. אבל הדבר הכי חשוב, ועליו הכרתי טובה כשקראתי את הסיפור של אדם איינזאם: אתם מכירים את זה שיש אנשים, שכשאתם מספרים להם משהו הם מיד 'יודעים', מסווגים ומבטלים? אה, הוא סכיזופרן; אה, היא נשואה, ובעוד כמה "אה" כאילו הבינו את כל הסיפור, תייגו ותייקו אותו. והלוא אם תיוגים כאלה היו תקפים, הספרות הייתה מיותרת.

כן, אהבתו של אדם איינזאם ליעל הנשואה מסיבה לו גם כאב רב; יעל, שאינה מסתירה דבר מבעלה יאיר, מרעיפה על אדם חיבה וחמלה כנה, ולצד רגעי ההתעלות שחברתה מעניקה לו, היא גם מקור לכאב רב בחייו; וכן, אדם מאוהב ביעל וחושק בה ומתוודה בפניה על כך, אך לא עולה בדעתו לנסות לפתות אותה או לפלוש אל תחומו של יאיר, שגם אותו הוא אוהב. ככה זה. בסך הכול, על אף הכאב, הסיפור הזה לא מכופף אף אחד. להפך, שלושתם מגיחים ממנו גבוהים ויפים. ולא מתוך איזה אידיאליזם או טשטוש של עובדות לא נעימות – הכול קיים שם. ובכל זאת נשטף בהומניזם מואר כמו המוסיקה. שכן רגעי ההתעלות של אדם עם יעל רובם ככולם מתנהלים בקונצרטים, והמוסיקה בכלל עוברת כחוט השני בין כל הסיפורים בספר, כפי שניתן לנחש משמו.

ומעבר לאהבה לסיפורים ספציפיים (והיו שם עוד שאהבתי מאוד, בעיקר הסיפורים שנשמעו אוטוביוגרפיים, סיפורים מרגשים מאוד על ילדה שאחיה הגדול נהרג) התפעלתי מרוחב היריעה, מן המגוון שנע בין סיפורים אירוניים קצרצרים לכמעט-נובלה כמו הסיפור של אדם איינזאם, ומהכבוד של חמוטל בר יוסף לדמויות שלה, לשפה ולמחשבה שלהן. הכתיבה משתנה בהתאם לבגדי הדמות הראשית, אבל ניכרת גם טביעת ידה של המחברת האחת, המתבוננת, הביקורתית ומושחזת לעתים אך אוהבת מוסיקה ואדם.

וזה מזכיר לי עוד דבר חשוב. הרבה מדברים על ז'אנר הסיפור הקצר שנתון בסכנת הכחדה, כי הוא לא מסחרי וההוצאות לא רוצות להוציא קובצי סיפורים, ומצד שני קיימים עכשיו מיזמים כמו בוקסילה שאולי יחַיו את הסיפור הקצר בפורמט דיגיטלי. אבל עוד דבר שקשור במגמה הזאת של הוצאות הספרים שהחריפה בזמן האחרון, אבל קיימת מזמן, ואולי לא רק בה, הוא התפיסה שכביכול סיפורים קצרים הם שלב בדרך אל הרומן, מין הכנה, אטיוד. ואף שאשמח מאוד לקרוא רומן פרי עטה של חמוטל בר יוסף, הספר הזה מוכיח שלא מניה ולא מקצתיה. סיפורים קצרים הם סיפורים קצרים, וספר של סיפורים קצרים אינו סתם קובץ, הוא יכול להיות יצירה שלמה שיש בתוכה מגוון והדהודים ומנעד מרשים.

חזרה לסיפורים עצמם - עוד הפתעה בתוך ההפתעה הכללית. הסיפור האחרון נקרא "אני שונאת את בוסטון". ואין בו טיפת שנאה. לא לאיש שהשאיר פתק אחרי סטוץ ועטף את הבקשה "אל תנסי לחפש אותי" בנימוס קר (וגם את זה בר יוסף מתארת, ללא שיפוט. שיסתדרו עם זה הקוראים, איש ואישה לפי חייו ולבו, חייה ולבה.) ולא לעיר בוסטון. להפך. הוא נגמר בתמונה שמי שקרא לא ישכח (וגם החיוך לא במהרה יימחק), ובאקורד ברור של אהבה.

ומשהו אחר, שקשור בהפתעות, במוסיקה ואהבה.

לא מאתמול אני מכירה את השיר הזה, אבל אתמול שמעתי אותו פתאום אחרת. ואת עצמי בו. 

http://www.youtube.com/watch?v=Y6DvHs4g8yc

כמו שאת, כשאת פורשת כנפיים

אני צייר, ואת זמרת בארים אדומה

אני מוכן ואת רוקדת בתוך הנשמה

ואין דבר יותר נכון מאותה הנשימה...