1. חשבתי למה אני לא כותבת קטע "דלתות מסתובבות". יש עכשיו פרויקט כזה שמופיע אצל רבים. והבנתי שזה כנראה בסיסי מדי אצלי - כל הזמן אני חושבת מציאויות אלטרנטיביות, תמיד אני מגיעה למסקנה שטוב שבחרתי מה שבחרתי, ומהאלטרנטיביות אני כותבת סיפורים ושירים.

2. כתבתי סיפור תנינה נורא מוצלח, ונראה לי שקצת עצוב לו שם בבלוגתנינה ולא כולם רואים אותו, אז הוא גם פה. לתשומת לבם של קוראים חרוצים כמו תום, אין הבדלים שצריך למצוא.

ספרי הדרכה

אמנם בפעם האחרונה שניסתה תנינה לקרוא את הספרים שהוריש לה אביה המכשף הגדול תא מרבותא היא התרגזה מאוד והגיעה למסקנה שהספרים עוסקים רק בדברים שתנינה מפסידה, אבל יום אחד החליטה ללכת לסייר עם קורקבן בחנויות ספרים, כדי להחליף קצת אוויר ואווירה ולראות אילו ספרים הרגילים קונים.

תנינה וקורקבן נעצרו ליד מדף "ספרי הדרכה ועזרה עצמית".

"עזרה עצמית," אמרה תנינה. "זה מוצא חן בעיניי. כבר גיליתי שרק תנינה עוזרת לתנינה, כי על אף אחד אחר אי אפשר לסמוך."

קורקבן רשף והפנה אליה את גבו, אבל מכיוון שלא השגיחה בו עשה את עצמו שהסתובב רק כדי לבחון את מדף ספרי הבריאות, ההיריון והלידה.

"'שבע דרכים להיות מאושרים'," קראה תנינה. "שמעת, קורק יקירי? שבע. אם בוב דילן היה יודע הוא לא היה שואל כל הזמן כמה דרכים. 'הצלחה עסקית בעשרה צעדים'. 'איך להתגבר על עייפות ודאגות בשמונה צעדים פשוטים'." תנינה פתחה את הספר. "'כדי להתגבר על העייפות צריך לעסוק בפעילות גופנית'," קראה. "שמעת, קורק יקירי? איזה רעיון מטופש. הרי מי שעייף, אין לו כוח לפעילות." ואחר כך פתחה ספר אחר ובו קראה שכדי למנוע את העייפות יש לנוח במשך היום בכל פעם שמרגישים עייפים. "או, זה מוצא חן בעיניי יותר," אמרה תנינה. "למעשה אני חושבת ליישם את העצה הזאת מיד." היא הרימה את קורקבן ובעודם עפים הביתה, הסבירה לו: "תנינה לא צריכה עצות/ על מה שהיא ממילא רוצה לעשות./ שבעה, שמונה, עשרה צעדים/ כשעייפים, הביתה עפים."  

3. יום הולדת שמח לקיטי!!! תמשיכי להראות את הלב, זה מאוד מאהיב

הבטחתי, והנה

כפי שסיפרתי לכם כאן, בנעוריי הייתי מעריצה של מתי כספי (ובעצם זה לא ממש עבר לי). כשהייתי בת 14 הלכתי לא יודעת כמה פעמים להופעה "מה זאת אהבה" בתיאטרון ירושלים, ובאחת הפעמים חברתי ואני הצלחנו להיכנס אל מאחורי הקלעים ולהצטלם אתו. כשעמדתי לידו להצטלם, לתדהמתי ולאושרי הוא משך אותי אליו וכרך את זרועו סביבי... והרי התמונה.

אהבה וצחוק

צחוק ואהבה אצלי הולכים ביחד. כשאני רואה פרצוף מתוק של אדם או חתול אהוב אני יכולה פשוט לפרוץ בצחוק. ("למה את צוחקת?" - "כי אתה חמוד." דיאלוג נפוץ אצלנו בבית.)

וחשבתי על זה עכשיו בשני הקשרים. אחד הוא שיר האהבה היפה והחכם של רודג'רס והארט, my funny valentine:

My funny valentine

Sweet comic valentine

You make me smile with my heart

Your looks are laughable Unphotographable

Yet youre my favourite work of art

 Is your figure less than greek

Is your mouth a little weak

When you open it to speak Are you smart?

 But dont change a hair for me

 Not if you care for me

Stay little valentine stay

Each day is valentines day

Is your figure less than greek

Is your mouth a little weak

When you open it to speak Are you smart?

But dont you change one hair for me

Not if you care for me

Stay little valentine stay

Each day is valentines day

וההקשר האחר הוא שנועה כתבה פוסט יפה ומרגש על תחנות מוזיקליות בחיי האהבה שלה, וחשבתי על זה שגם אצלי כל הקשרים התאפיינו במוזיקה משלהם, וחזי ואני שומעים ושמענו יחד המון מוזיקה, אבל הוא הראשון שהכיר לי מוזיקה מצחיקה, כמו שירים של פרנק זאפה למשל, או יצירות מודרניות ששומעים בהן כל מיני קולות מוזרים (הממ. היה לי חבר פעם שהשמיע לי מוזיקה מודרנית, וזה בכלל לא היה מצחיק. מה שחוזר לנקודה של הצחוק כסממן בריא של אהבה בריאה...).

אמש בטלוויזיה

היה אתמול "סטודיו למשחק" עם דסטין הופמן, שחקן שאני מאוד מאוד אוהבת וראיתי כמה סרטים שלו שוב ושוב - "הבוגר", "טוטסי", "קאובוי של חצות", "קרמר נגד קרמר". (את הסרטים המאוחרים שלו פחות - יש משהו בשפה הקולנועית האמריקאית שהשתנה איפשהו בשנות השמונים והרבה יותר קל לי עם סרטים שנעשו קודם, אבל זה כבר עניין אחר. ועוד יותר בסוגריים - דווקא The Squid and the Whale  עשוי "כמו פעם".)

דסטין הופמן איש מקסים שצוחק ובוכה בקלות, והיה ברור מהריאיון שהחיים לא היו לו קלים בצעירותו. הדברים המרגשים ביותר היו דברים שאמר כביכול בדרך אגב - שבילדותו הוא היה יכול לאכול רק מול הטלוויזיה כי הוא "גדל בבית קשה" (בשלב הזה הוא התחיל לבכות קצת אז זה כבר נהיה פחות אגבי) וש"הרבה שנים הוא הרגיש מכוער", והרגיש ככה כמובן באודישן ל"בוגר" כשהמאפרת שאלה: "מה נעשה עם האף שלו?"

אבל בהקשר של הבוגר הוא סיפר משהו שנורא הצחיק אותי וגרם לי לחשוב איך הצופה מפרש דברים ומוצא בהם קוהרנטיות. יש קטע בבוגר שבו דסטין הופמן עומד מאחורי אן בנקרופט ושם את היד על השד שלה, והיא מתעלמת מזה ומתחילה לנקות כתם מהחולצה, ואז דסטין הופמן מסתובב והולך לקיר ומתחיל לדפוק את הראש בקיר.

לי הקטע הזה תמיד היה נורא ברור: בנג'מין בראדוק הצעיר וחסר הניסיון לא יודע בדיוק איך ומה לעשות עם מיסיז רובינסון המנוסה והמבוגרת, הוא רואה שלא הולך לו ומרוב תסכול דופק את הראש בקיר...

ומתברר שכך היה: מייק ניקולס שאל את דסטין הופמן אם הוא זוכר את המזמוז הראשון שלו, ודסטין הופמן סיפר לו שבכיתה ז' הוא ישב ליד מישהי ופשוט מצא את עצמו פתאום עם היד על השד שלה. ניקולס אמר לו: "תעשה את זה לאן." היא לא ידעה על זה מראש. הוא עשה את זה, וכשהיא התחילה להסיר את הכתם מהחולצה דסטין הופמן חטף התקפת צחוק, והוא כל כך חשש שמייק ניקולס יכעס ויפטר אותו שהוא מיד הפנה את הגב אל ניקולס ואל המצלמה, הלך לעבר הקיר וגם דפק את הראש בקיר בתקווה שזה יעזור לו להפסיק לצחוק.

העובדה שהקטע נכנס לסרט אומרת הרבה דברים טובים על מייק ניקולס (אבל מה נהיה עם הסרטים של עכשיו? ב-Closer לחלוטין לא הבנתי מה הוא רוצה ממני!).

הסטודיו למשחק תמיד מביא אותי למסקנה ששחקנים גדולים הם אנשים שמאוד מחוברים לעצמם - וזה לא מפתיע כי חומרי העבודה שלהם הם חומרי הנפש. מאוד אהבתי את הזמינות של הצחוק והבכי והצעקה אצל דסטין הופמן. כשכותבים ולא משחקים לפעמים הנגישות לחומרי הנפש לא מתבטאת בגוף, בקול, ועכשיו זה קצת חסר לי פתאום.

הבועה (קטע פרוזה)

מה שהיה בתוך הבועה היה שלה. בתוך הבועה אף אחד לא יכול היה לגעת.

לא הידיים הפולשות שיכלו לחדור לכל חלק בגוף שלה, וגם לא הגרועות מהן – העיניים הבוחנות כליות ולב.

כל מחשבה, רגש ורעיון שהיו חשובים לה, הִכניסה לתוך הבועה. עצמה עיניים כשהייתה באמת לבדה – למשל מאחורי הדלת הנעולה של השירותים – התרכזה מאוד ודמיינה את המחשבה נכנסת כולה לשקיפות הקרירה והעגולה. הכניסה לשם קטע שיר ששמעה, את חיוכו של נער מהכיתה המקבילה, את ההרגשה כשיצאה מהבית יום אחד באפריל ופתאום שמש חמה ממש ליטפה את פניה.

הייתה לה בועה מגיל צעיר מאוד, והיא ידעה (ובלבה אמרה גם לנער החייכן מהכיתה המקבילה) ששום דבר לא מתבזבז ולא הולך לאיבוד, הכול נשמר בתוך הבועה, והיא בעצם חיה הרבה יותר מכל בנאדם שנראה חי כלפי חוץ, מכל הבנות שצוחקות ושרות בקול רם ומפוצצות את המסטיקים שלהן, כי היא אוצרת את כל החיות שלה בתוכה, בתוך הבועה, ובבוא היום, כשיהיה נכון ובטוח, כשיהיה מקום, היא תצא החוצה.