"המין היפה". באמת יפה.

אחת הדמויות שאני הכי אוהבת בתיאטרון היא רוזלינד ב"כטוב בעיניכם" של שקספיר. אישה שמתחפשת לגבר שמתחפש לאישה, וצריך לזכור שבימיו של שקספיר את הדמות הזאת היה משחק גבר. לפני שנים זכיתי לראות הפקה מדהימה של המחזה הזה, בביצוע קבוצת תיאטרון בריטית שנקראת Cheek by Jowl, עם שחקנים גברים בלבד. אדריאן לסטר, ששיחק את רוזלינד, היה גבר שחור גבוה, אולי שני מטר. עד סוף ההצגה כבר לא ידענו בכלל אם הוא גבר או אישה, אבל מה שבטוח - הוא היה סקסי בטירוף.

בסוג הזה של תעתוע עוסק הסרט המקסים "המין היפה" (Stage Beauty), שהספקתי לראות אותו פעמיים - בקולנוע וב-hot vod. הוא מתרחש באנגליה בתקופה ההיא, שבה גברים משחקים תפקידי נשים. נד קינסטון (בילי קרודאפ) הוא שחקן שתפארתו על דזדמונה שלו, ויש לו הקסם הזה של אדריאן לסטר - הוא חמקמק כמו שיכול להיות רק מי שבעצמו לא יודע מי הוא, ונחשק גם כגבר וגם כאישה. מריה (קלייר דיינס) היא המלבישה שלו. היא מאוהבת בו, והוא שקוע בעצמו מכדי לראות את זה; מריה מתחילה לשחק גם היא, רק כדי להתקרב אל אהוב לבה דרך עשיית הדבר שהוא עושה, ויוצא שהיא גורמת למפלתו - בעקבות התקדים שלה נשים עולות על הבמה, ונד קינסטון נעשה לא רלוונטי. אבל המפלה שלו היא בדיוק מה שהוא צריך כדי ללמוד ענווה, להתחבר לעצמו ולגלות גם את הגבר שבו.

קודם כל, הסרט מענג כי הוא קליל ותיאטרלי וסקסי והשחקנים יפים ומקסימים. יש בו רמיזות מיניות דו-משמעיות שנונות כמו:

If you try to grow your part, you'll find the role has been cut, ושנינויות סתם, כמו כשמריה מנסה להתנצל לפני נד ואומרת: "אני יכולה להסביר את הכול!" ונד שואל: "למה, את פילוסופית?"

חוץ מזה הסרט עוסק בכמה סוגיות רציניות, של זהות ומגדר ומקצוענות אליטיסטית מול פופוליזם. וכמובן, כשמדובר על תקופה שבה אסור לנשים לשחק בתיאטרון, קשה שלא לחשוב על פמיניזם.

ההגמוניה הגברית בתיאטרון מרגיזה, ובאופן אוטומטי הצופָה נוטה להזדהות עם הנשים; אבל הבעיה היא שהמשבר של קינסטון, המקצוען שהקדיש שנים ללימוד וויתר על גבריותו ועל ילדות נורמלית, נוגע ללב, והנשים שמתחילות לשחק בתיאטרון בבירור אינן מקצועיות (שהרי לא הייתה להן הזדמנות לעבור הכשרה). את כל המהפך מניעה בעצם פילגשו של המלך, נערה פשוטה שהייתה פעם מוכרת תפוזים. מצד אחד, יופי! למה שגברים אריסטוקרטים יניעו את העולם? ומצד שני, למה שאיזו פרחה תגרום למפלתו של אמן רציני כקינסטון רק מפני שאצל המלך, על פיה יישק דבר (תרתי משמע)? 

העיסוק בזהות המינית ודרכה בזהות בכלל עומד במרכז הסרט, והוא מאוד נוגע ללב. כל היריבות בין נד למריה וגם אהבתה ומסירותה אליו מתגמדות לרגע כשההשניים נהיים פשוט שני מתבגרים סקרנים, והיא מבקשת ממנו להדגים לה מה גברים עושים עם גברים, ועם נשים. ("ומי אני עכשיו? - את האישה. ומי אתה? - האישה. לא, הגבר...") למרות כמה הכללות טיפשיות ("גברים מרגישים יותר מדי", "שום אישה לא הייתה מתה ככה! אישה הייתה נלחמת!") זה סרט מקסים ומעורר מחשבה, ומומלץ עד מאוד. (אגב, גם רופרט אוורט מופיע שם, והוא מצחיק ממש).

ועוד הרהור בשוליים: מעניין ששני השחקנים הראשיים אמריקנים. הבריטים הולכים בשנים האחרונות בכיוון של שחקנים לא כריזמטיים, אולי כדי להדגיש את הפער בינם לבין הוליווד המעוותת. האם ייתכן שלא היה אפשר למצוא באנגליה שני שחקנים מתאימים? בכל מקרה, קרודאפ ודיינס (שהייתה אנג'לה המקסימה בסדרה המצוינת "אלה הם חיי" שנגדעה בדמי ימיה) עושים עבודה מדהימה, שניהם. לא אכביר עוד מילים. תראו את הסרט בעצמכם ותתענגו.

הסמיתס

הסמיתס נורא מרגשים. יש להם מילים מאוד קשות מבחינה רגשית, למשל

And if the day came when I felt a natural emotion/ I'd get such a shock I'd probably jump in the ocean

(מתוך השיר Nowhere Fast באלבום Meat is Murder), ו-

There's a club, if you'd like to go
You could meet somebody who really loves you
So you go, and you stand on your own
And you leave on your own
And you go home
And you cry
And you want to die
(מתוך השיר How soon is now? באותו אלבום, שהוא גם שיר הנושא של "מכושפות", אבל לא בביצוע שלהם).

המילים הקשות האלה עטופות דווקא בלחנים יפים וכביכול קלילים (את הקלילות אפשר לראות גם במילים עצמן, בחריזה הסינג-סונגית), ובקול המאוד ערב של מוריסי, אבל כשמבינים פתאום מה שומעים, המילים חודרות עמוק ללב.

היום הבנתי שהסמיתס הפכו לאחת הלהקות "שלי". שמעתי ברדיו שיר שלהם, שלא הכרתי (בינתיים יש לי בבית רק האלבום שמתוכו ציטטתי), וכששמעתי את הקול של מוריסי, עם הגוון המיוחד שאי אפשר לטעות בו, הרגשתי שאני שומעת חבר. יש במוריסי, ובסמיתס, משהו מאוד אמיתי - דברים שיוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ומרגשים מכוח האמת שבהם ומכוח היופי, בלי שום ניסיון לסחוט רגשות (אולי אפילו ההפך). כשאני חושבת על כל השירים הגלגלציים סוחטי הרגש - נו, כאלה עם כינורות ועליות דרמטיות לצלילים גבוהים וכל מיני כאלה - אין מה להשוות. 

אומרים לנו שיש תיאטרון אחר

פרויקט שהולך ונרקם ושעוד מוקדם לדבר עליו הביא אותי אתמול בערב להצגה "פרידה מדון ז'ואן" של תיאטרון מיקרו באולם הקטן של החאן. תיאטרון מיקרו מורכב ברובו מעולים מרוסיה, והוא ירושלמי (גאווה!). טקסט ההצגה היה שילוב של טקסטים שונים, מהמחזות של טירסו דה מולינה ומולייר - המוכרים - ועד טולסטוי (ידעתם שהוא כתב על דון ז'ואן? אני לא) וקזקוב -סופר אוואנגרדי שחי בסוף המאה ה-20 (לפי התוכנייה), וחשוב לא פחות - טקסטים משיר השירים.

אוי, היה נהדר. כבר שנים נדמה לי שאני לא אוהבת תיאטרון, אבל האמת היא ש(בדרך כלל) אני לא אוהבת איך ששחקנים ישראלים אומרים טקסט. משהו צורם לי, ההטעמה במשפטים לא נשמעת לי נכונה. אולי בגלל ההיסטוריה המפוארת של הבימה-גבימה יש לי התניה כזאת שברוסית זה נשמע יותר טוב; לא יודעת, אבל העובדה היא שהשחקנים של מיקרו, במבטא הרוסי שלהם, נשמעו לי פי אלף יותר טוב. אבל זה לא רק המבטא: הייתה שם עבודה קולית משובחת, ועבודת גוף על גבול האקרובטיקה, ושימוש יצירתי עד אין קץ בתפאורה די מינימלית. והיה גם שימוש גאוני בשיר השירים, כשהטקסט הוא-הוא הפיתוי; דון ז'ואן שומע את הנשים אומרות את הטקסט, מצטרף אליהן, ואז כבר לא צריך להסביר מהו הדבר שמושך אותו אליהן.

היה שימוש גם במוזיקה (של מוצרט ורוסיני), השחקנים המדהימים האלה גם שרו נוסף לכול. ודון ז'ואן עצמו (יפים ריננברג) היה כריזמטי כפי שהוא מוכרח להיות. (גם רפאל מוסן-לוי, בכמה תפקידים, היה מדהים במיוחד.)

ערב מענג, וכמו שציין בן זוגי הייתה הקלה רבה גם בהצגה ב(מתחם ה)חאן שלא עוסקת בפוליטיקה ולא שולחת רמיזות אקטואליות ורלוונטיות. פשוט תיאטרון, על ההיבט הבידורי שלו ועל ההיבט האמנותי, המנסה להבין את העולם והאדם. נהדר.

כמה משפטי תנינה (מחווה לנורית זרחי)

תנינה, המכשפה מהסיפורים של נורית זרחי, היא יצור מופלא שצריך להכיר. לכן לא כדאי שאספר לכם עליה יותר מדי; כדאי שתלכו לספרייה או לחנות משומשים ותחפשו אותה. עד שתכירו אותה תצטרכו להאמין לי שככה היא חושבת ומתנסחת. לפעמים אני מנסה לחשוב בתנינית או שואלת את עצמי מה תנינה הייתה אומרת. הנה כמה משפטים שהעליתי בזמנים כאלה:

- לפני שמתחברים עם מישהו, צריך לוודא שיש לו בדיוק אותו כושר יידוד.

- לקחת לכל מקום את הארנב אסוּרציפּיוֹת, ולא לשכוח!

- לשאול את עצמי בכל בוקר: תנינה יקירתי, מה שלומך היום?

- תרבות זה מה שתנינה אוהבת, לא מה שכל מיני שייקספירים אומרים!

אני ראיתי יופי

[על יד הבית ממש, מבעד לשמשה המלוכלכת של המכונית.]