דברים משעשעים שקורים כשלא שומעים גלגלצ

לפני כמה זמן, אולי שנתיים - אני גרועה בזמנים, ראיתי ומאוד אהבתי את הסרט "תסתכלו עליי" של אנייס ז'אווי וז'אן פייר בכרי, סרט מקסים על זמרת אופרה צעירה שסוחבת עודף משקל ובעיות לא פתורות עם אביה הסופר המצליח והנרקיסיסט. היה לסרט הזה גם פסקול נהדר, רובו קלאסי, אבל היה גם שיר פופ אחד בספרדית שמושמע במסיבה שאותה זמרת מגיעה אליה כדי לחפש את הבחור שלא שם עליה (ומעניין אותה כמובן יותר מהבחור שכן שם עליה). השיר היה נפלא בעיניי, פצצת חושניות ממש, ומה שהבנתי מהמילים שלו גם אהבתי (מישהי אומרת למישהו שהאהבה שלו היא בעצם אובססיה, והוא אומר לה להקשיב לגרסה שלו). התחלתי לחפש ולחפש את הפסקול של הסרט, ולא היה לי מושג איך אני מתחילה למצוא את השיר המסתורי הזה שאני לא יודעת את שמו.

לימדתי אז עברית בקיבוץ צובה והייתה לנו הסעה לשם, ובהסעה היינו שומעים גלגלצ ויום אחד פתאום התחיל להתנגן "השיר שלי" ואני התחלתי לזעוק בהתרגשות: "וואו! כמה אני מחפשת את השיר הזה!". כולם הסתכלו עליי בתמיהה אין קץ והודיעו לי שגלגלצ טוחנים את השיר כבר חודשיים.

(באותה הזדמנות התוודעתי גם לנומה-נומה-יי המקסים).

בכל מקרה, הבוקר שמעתי בגלגלצ שוב את אובססיון הנפלא והתאמנתי בריקודי בטן תוך כדי נהיגה. ואחר כך היה גם "בן בסט" של אלון אולארצ'יק, איזה בונוס נחמד. זה השיר שהיה להיט לפני מיליון שנה כשהאקס שלי ביים את ההצגה שלו, ואני והשחקנים היינו שרים לו את השיר, שמשום מה נורא עצבן אותו. איזה כיף זה היה.

אז הנה האובססיה:

שלוש בלילה

הלילה כשקמתי להשתין (חתולוביץ': פרררה פרררה פרר! ~רצה למטבח~) היה בדיוק שלוש בלילה, ועד שנרדמתי בחזרה התנגן לי בראש השיר המקסים-מקסים הזה של טיפקס:

שלוש בלילה

טיפקס

מילים: קובי אוז
לחן: קובי אוז

שלוש בלילה
יושבת מולי לא בא לה לישון
שלוש בלילה
עיניים גדולות מדברת המון
אנ'לא בטוח מה לעשות
אנ'לא יודע למה לצפות
שלוש בלילה
גופה הסודי מציץ מכפתור פרום
שלוש בלילה
לבוש חגיגי אבל מרגיש קצת ערום
אנ'לא בטוח מה לעשות
אנ'לא יודע למה לצפות

כי את כל כך מולי
ללא מבוכה
מהמבט שלי
אולי את תמימה

אני מתה על השיר הזה, בייחוד על השורות "את כל כך מולי ללא מבוכה מהמבט שלי".

(בפעם הבאה אני אתעורר בארבע עם יהודית רביץ, למישהו יש שיר לחמש?)

-

ובעניין אחר: כשהייתי ילדה תמיד חשבתי שהחתימה "בכבוד רב" בסוף מכתב מדברת על כבודו של הכותב ולא על כבוד כלפי הנמען. לאחרונה נתקלתי באיזה מכתב שגרם לי לחשוב שצדקתי...

ובהמשך לפוסט הקודם

(אם אני אכתוב את זה שם יתחרבשו לי כל השורות של אלניס, אתכם הסליחה על הפיצול)

איך שכחתי את יונה וולך?

וזה לא מה ש

אשליות מתוקות

מוקדש לכל העוגיות, השוקולדים, הארטיקים, הרוגלך והלחמניות הקלועות שלא באמת עוזרים.

Precious Illusions/ Alanis Morissette

you'll rescue me right? in the exact same way they never did..
I'll be happy right? when your healing powers kick in

you'll complete me right? then my life can finally begin
I'll be worthy right? only when you realize the gem I am?

but this won't work now the way it once did
and I won't keep it up even though I would love to
once I know who I'm not then I'll know who I am
but I know I won't keep on playing the victim

these precious illusions in my head did not let me down when I was defenseless
and parting with them is like parting with invisible best friends

this ring will me yet as will you knight in shining armor
this pill will help me yet as will these boys gone through like water

but this won't work as well as the way it once did
cuz I want to decide between survival and bliss
and though I know who I'm not I still don't know who I am
but I know I won't keep on playing the victim

these precious illusions in my head did not let me down when I was a kid
and parting with them is like parting with a childhood best friend

I've spent so long firmly looking outside me
I've spent so much time living in survival mode

מה חדש?

כשהייתי קטנה, ואמא שלי הייתה בבית ואבא שלי היה הולך לעבודה, בערך בעשר בבוקר הוא היה מתקשר בפעם הראשונה לשאול מה חדש. ואמא שלי הייתה אומרת לו: אתה זה שיצא מהבית, מה חדש אצלך? ואחרי שעתיים שוב אותו דבר... וככה גם אני נכנסת כל פעם בסקרנות אין קץ לג'ימייל ולמסנג'ר ולישראבלוג. מה חדש?

***

ולפינה האהובה עליי - פינת חברותיי המוכשרות.

ביום שישי יש עוד הופעה של רילי:

והערב של אריאל ורני ביום חמישי שעבר היה מאוד מוצלח ומיוחד. במיוחד אהבתי משהו שרני (ערן קצנלנבוגן), שהוא פסנתרן ג'אז מדהים, אמר: שבעיניו לא הכישרון הוא שקובע מי יהיה אמן מקצועי, אלא הצורך להתבטא באמצעות האמנות. על עצמו אמר שהוא התחיל להתאמן בפסנתר שעות רבות ביום כשהוא היה נער והרגיש שהוא זקוק לדרך הביטוי הזו של הנגינה ושיש דברים שהוא לא יכול להגיד בדרך אחרת.

קודם כול אני חושבת שהוא צודק, וחוץ מזה יש בגישה הזו משהו מאוד משמח ומונע קנאה. לכל מי ששואל לפעמים - למה הוא כן ואני לא, הנה התשובה. לפחות לגבי עצמי מאוד ברור לי למה לא מוזיקה (למה לא מוזיקה כיותר מתחביב): המילים ככלי ביטוי כל כך מספקות אותי, שעם כל ההנאה והאושר מהמוזיקה, אני פשוט לא זקוקה לה עד כדי כך.